ביום ראשון הלכתי לבית הספר. המורה אמרה להוציא קלמרים. אז הוצאתי קלמראבל יש לי סוד בקלמר. סוד שאף אחד לא יודע. בקלמר כל התושים, הצבעים,והעפרונות

אני מלכה, הגעתי מקולומביה, ארץ ממש רחוקה, עליתי לארץ לפני שנתיים וחצי.יום אחד אבא קרא לנו לסלון ושאל אותנו אם אנחנו רוצים בית יותר גדול

ג’ולי היתה בחורה בת עשרים. היא גרה לבד.יום אחד היא מצאה כלב בתוך קופסא. בקופסא היה שלט: “מי רוצה בבקשה לקחת את הכלב?אנחנו לא רוצים

מאיה ניגבה את השולחן של קפה לונה בפעם השלישית באותו הבוקר. מאיה בת 19 והיאעובדת בקפה לונה. הלקוחות הכירו אותה כבריסטה נחמדה עם קול מהמם.

ארץ הקדושה הרקע לסיפור:בחנוכה למדתי הרבה על הרב משאש ועל הראל שרביט, הראל ז”ל התגורר בכוכב יעקבבישוב בו אני גר, הוא נפל במלחמת “חרבות ברזל”

החום הכבד של חודש אוגוסט עמד באוויר כמו שמיכה עבה, אבל נועה ומיה לא נתנו למזגהאוויר לעצור אותן. הן היו בנות שתים-עשרה, הגיל המופלא שבו

“טוב סבא, אני לא יודע מאיפה להתחיל” אמר כרמי“נו, אתה יושב פה איתי על כוס שוקו אז פשוט תשפוך”“לשפוך את השוקו?” שאלתי בנימה צוחקת“לא” חייך

לייב שכב במיטתו והאזין להוריו. “מה נעשה? השמועות נוראיות יהודים שנהרגים. ונמאסו עלייהגזרות האלה. מה הם עוד ייקחו מאתנו?” אמרה אימו.“נכון יש הרבה שמועות רעות

ביום הראשון של כיתה ד’ יואב הרגיש קצת מוזר. הוא עמד בכניסה לכיתה וראה ילדים שמדבריםאחד עם השני, צוחקים. הוא גם ניסה להגיד שלום ולהיות

חרם.כן חרם, מילה קטנה עם משמעות גדולה.וחרם, זה בדיוק מה שעובר עלי.קוראים לי נהוראי ואני בן 11.לפני כחודש עברנו באמצע השנה דירה לעיר אחרת והצטרפתי

יום אחד לפני שאכלנו ארוחת צהרים, אמא אמרה: “מירי, אנחנו נוסעים לסבתא חנה. תתיישבו,תאכלו ומיד נצא”.הגענו לסבתא וס יפרתי לה על הגן שלי- על הגננ

פעם היו שני ילדים שגרו בממלכה רחוקה וחלמו להיות אבירים. הם נסעו על אופניים לקחו חרבותמנייר ונלחמו זה בזה, ואז הגיע אביר אמתי! אבל האביר

  לפני שלושה חודשים עברנו דירה – המשפחה שלי ואני. גם דודה אמילי עברה לגור איתנו.אה, ואגב, קוראים לי יעל ואני בת 9.המעבר לא היה

  שמעתם פעם את המילה ארכיאולוג? אתם יודעים מה זה ארכיאולוג?אגלה לכם-ארכיאולוג הוא משהו שחופר באדמה מחפש ומגלה עתיקות כדי ללמוד ולדעת על החייםשהיו פעם.בדרך

פעם הייתה ילדה בשם נגה נגה היא ילדה בת 8 בכיתה ג היא כל הפסקה היתה לבד כשהיא נולדה היא נולדה עם בעיה שהיא נולדה

הייתה פעם ילדה שקוראים לה דינה. לדינה הייתה חברה שקוראים לה מאיה. היה חודש שבט. יום אחד, ב־ג’ שבט, מאיה הגיעה לבית הספר וגם דינה.

משפחת גולדין הייתה משפחה רגילה, עד לאותו אחר צהרים גשום. רונית ויונתן חיפשו את חפיסת הקלפים הישנה של סבא – זו עם הגב האדום המוזהב.

היו הייתה ילדה ושמה ליה.  החלום של ליה  הוא  להיות גיבורה ולהציל את העולם . כולם אהבו אותה השכנים, המשפחה,  החברים כולם אמרו לה “יש

היי אני יעל שנמצאת באילת והחלום שלי זה לעשות צניחה חופשית. אני והמשפחה שלי באנו לאילת בשביל היום הולדת שלי אבל ההורים שלי אומרים שזה

יום אחד בזמן ההפסקה בבית הספר גילתה נועה דלת קטנה ומסתורית שבקושי נראתה בקיר המסדרון הישן, הסקרנות גברה עליה והיא החליטה לפתוח אותה. מאחוריי הדלת

הכל התחיל משיעור אומנות בבית הספר עם המורה זיוה החדר היה מלא בציורים שזיוה תלתה על שני מהקירות בחדר אחרי הפסקת שתיים עשרה נכנסנו לשיעור

בכיתה א טסתי בפעם ראשונה לאוסטריה זה היה באמצע השנה. בשעה 2.00 בלילה הלכנו לשדה תעופה וחיכנו כמה שעות אחר כך עלינו למטוס ובהתחלה שמחתי

פעם אחת הייתה משפחה קטנה ולהם תינוק אחד שקראו לו יוסף. לילה אחד הסתובב שם גנב ברחוב והוא רצה לגנוב דברי ערך שעולים הרבה והוא

היה פעם ילד שקראו לו שרוליק. הוא היה ילד רגיל לגמרי, ילד שאוהב לשחק כדורגל ולאכול קורנפלקס עם חלב. הכל היה נורמלי, עד שבוקר אחד

החלום שהמריא מעבר לכיסא/ צופיה קולין ד5 פתאום שתי בנות התחילו ליצחוק עלי וליקרוא לי בכל מיני שמות כמו ה”מיתגלגלת” וה”מחוברת” לכיסא גלגלים שלי. התחלתי

דניאל . בחור אחראי בן 27 מנהל חנות תכשיטים גדולה בתל אביב.  יחד עם התכשיטים בחנות  דניאל החזיק בכספת בחנות יהלום מיוחד במינו! היהלום היה

קוראים לי איה אני גרה בקליפורניה ההורים שלי כמעט כל הזמן בנסיעות עסקים עכשיו אני משחקת במחשב פתאום אמא שלי צועקת מהסלון “מתוקה אנחנו יוצאים

מאיה היא ילדה בכיתה ג’. היא ילדה מאוד חכמה אבל היא לפעמים מתנהגת מאוד לא יפה. פעם אחת המורה בכיתה הכריזה על מרוץ הצבי. הבנות

העורב והשועל מגישה: יעל שרעבי  ביער רחוק, אבל לא כל כך רחוק, גרו בעלי חיים רבים. בין בעלי החיים היו שני חברים, שועל ועורב, ולכל

  פעם היו אנשים מיושנים מאוד. אני חלק מהדורות של האנשים המיושנים הללו, וברצוני לספר לכם סיפור עבר ישן. החבר הכי טוב שלי קוראים לו

קוראים לי נועה, אני הבת היחידה ואני בת .9 יש לי חברה הכי טובה בשם אביגיל. ועכשיו אני עומדת לספר לכם את הסיפור שלי. זה

תום והאוצר תמר דודק ד5  יום אחד תום מצא את מפתח הישן חבוי בתוך קופסת עץ מתפוררת בעליית הגג, וידע מיד שהוא לא שייך לאף

שקית ההפתעה שנשכחה מאת: תמר פרלמוטר   אחרי ההפסקה המורה נכנסת לכיתה ולידה עומדה ילדה שאף אחת לא הכירה אותה. כולן חשבו שזאת הבת של

החבילה המסתורית   יום אחד פתאום הגיעה אלינו הביתה חבילה. לא ידענו בכלל למי היא מיועדת. אמא קראה לנו- לי ולאחיות שלי שנבוא לראות. הסתכלנו

רועי היה ילד שלמד מה זה להיות שקוף. לא כי רצה — אלא כי אחרים החליטו כך. שיערו היה חום ופרוע, גופו שמנמן, והוא תמיד

בס”ד נועה לא סתם אהבה התעמלות אמנותית; היא חיה את זה. בחדר שלה לא היו פוסטרים של זמרים, אלא רק מדליות זהב ותמונות שלה מבצעת

נועה לא סתם אהבה התעמלות אמנותית; היא חיה את זה. בחדר שלה לא היו פוסטרים של זמרים, אלא רק מדליות זהב ותמונות שלה מבצעת שפגט

שלום, קוראים לי בת ציון וכולם מכנים אותי בצי. אני בת שמונה וגרה בבני ברק. הסיפור שעליו אני רוצה לספר קרה לפני 5 שנים כשהייתי

שלום, קוראים לי אנאל סיבוני. אני לומדת בבית ספר “נועם”, בכיתה ד’2 בעיר נתניה. היום אני רוצה לספר לכם על סיפור העלייה שלי. נולדתי בצרפת,

בגרמניה של שנת 1929, בעיר ירוקה ויפה, נולד ילד יהודי  ושמו אוריה. אוריה היה ילד מיוחד במינו. כבר כשהיה קטן מאוד, כולם ראו שהוא “ילד

היה היו שני חברים ושמם: ישראל ודני. דני היה גבוה עם עיניים כחולות ושיער חום. ואילו ישראל היה נמוך עם עיניים ירוקות וחיוך רחב. הם

שלום קוראים לי תהל אני מאוד אוהבת סרטים היסטוריים  ולומדת  בבית הספר על המחתרות . איזה מתח, לפעמים אני מדמיינת שאני חוזרת אחורה  בזמן לתקופה

היום קמתי בבוקר והטלפון שלי צלצל, “קבוצה של פתוגניים נכנסה לגוף של איילת”! קרא אחד הכדוריות הלבנות [המפקד שלי,] מתנשף דרך הטלפון. “אני בא”! קראתי

באותו לילה שחור, באותו לילה נורא שבו הכל התחיל. הנאצים, שרפו הרסו וקרעו את כל ספרי התורה, ניפצו את חלונות בתי הכנסת ושרפו את החנויות

השעה הייתה 07:20 בבוקר. רוח קרה של תחילת חודש כסלו נשבה בין כותלי בית הספר “נר אמת”, בית ספר דתי קטן בקצה העיר. מעל השער

הסיפור של המשפחה שלי הוא כמו פאזל שהתפזר, ואני מנסה בכל יום לאסוף את החלקים ולבנות תמונה חדשה. לפני מספר שנים הוריי התגרשו, ואבי, שהוא

נועה לא סתם אהבה התעמלות אמנותית; היא חיה את זה. בחדר שלה לא היו פוסטרים של זמרים, אלא רק מדליות זהב ותמונות שלה מבצעת שפגט

הרב יוסף משאש היה רב גדול וחשוב במרוקו. כולם הכירו אותו והעריכו אותו מאוד, משום שהיה איש אשכולות ועסק בתחומים רבים – בקודש ובחול. בכל

יוסי חזר מבית הספר עייף ומבולבל. היום דיברו בכיתה על דמויות מופת, והמורה סיפרה על הרב משא”ש. רב גדול, חכם וצנוע, שתמיד קיבל כל אדם

אורטל היא תלמידה הלומדת בכיתה ג’. יש לה שיער חום ארוך, שתמיד אסוף בקוקו קצת עקום, ועיניים חומות וסקרניות. היא אוהבת לצחוק, לשחק עם החברות

בכיתה ג’ בבית ספר ישורון למדו יחד ארבעה חברים טובים: יואב, דניאל, נועה ודויד.לפני חג החנוכה, ספרה המורה לילדים שחנוכה הוא חג הניסים ובקשה שכל

אתמול הבנתי שזהו, אי אפשר יותר. נמאס לי שאבא כל הזמן במילואים, אני רוצה שהוא יחזור! כשאני הולך לבית ספר אני חושב על אבא, ולפעמים

בס”ד הכל משתבש לטובה   נכנסתי הביתה וזרקתי את התיק על הרצפה. הרגשתי איך הדמעות עולות בעיניי ורצתי לחדר בכעס. אוף! למה הילה חייבת לנסוע?

בס”ד     הכיסא הריק דפנה נויבואר   יום ראשון בבוקר. בית הספר התמלא קולות, צחוקים וצעדים מוכרים. אבל כשאני נכנסתי לכיתה, הרגשתי מיד שמשהו

 יום אחד זה קרה, זה סוף סוף קרה. קוראים לי אריאל והמתנה שאני מדבר עליה היא אופניים. ביקשתי את המתנה הזאת ליום ההולדת. אני מחכה

  פעם היתה ילדה בת 8 בשם מעיין. היא אהבה לשחק במשחקי קופסה, להכין יצירות ובעיקר היא אהבה לשחק עם חברות. לילה אחד שמעיין הלכה

הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת שנתיים, גדלתי במשפחה עם שני אחים ושני הורים ,לאחי הבכור קוראים משה ולאחותי הגדולה ממני קוראים תהילה, להוריי קוראים אורטל

הייתי בדרכי לבית הכנסת כשאבי צעד לצידי , מחשבותיי היו נתונות למשהו שלמדתי היום , יותר נכון למישהו . דמות מיוחדת ומודל להערצה שלא חי

התעוררתי בבהלה לקול צעקה חזקה ועוצמתית. הלב שלי פעם במהירות. זה היה דוד, המפקד שלנו. דוד היה נער חסון וחזק, ותמיד ידע לעודד אותנו, ולכן

שלום אני אורי ,לומדת בכתה ג’ בבית הספר אורגד ואני רוצה לספר לכם על הנס הפרטי שקרה לנו בנר שישי של חנוכה. קיבלנו את אחי

במוצאי שבת האחרון הלכו יוסף וחיים יחד עם אבא לאירוע אבות ובנים בבית הכנסת. הדרך הייתה שקטה ונעימה, אבל כל אחד מהאחים חשב על משהו

קוראים לי נדב, וגדלתי בילדותי בעיר חיפה, בשנים שבהן שימש הרב יוסף משאש זצ”ל כרב הראשי שלהעיר. למרות שהייתי רק ילד, כבר אז שמעתי על

שלום לך יומן יקר, תודה לך שאתה עושה עימי חסד ומקשיב לכל אשר על ליבי.אנו גרים בשכונת שעריים, בכל יום אחר הצהריים, כל ילדי השכונה

יום ראשון בבוקר. בית הספר התמלא קולות, צחוקים וצעדים מוכרים. אבל כשאני נכנסתי לכיתה, הרגשתי מיד שמשהו חסר. תמר לא הייתה שם.   הכיסא שלה

הסיפור שלי התרחש בתקופה בה גרנו בכפר הנוער לילדים בסיכון.זה היה מקום מיוחד, עם הרבה ילדים, מדריכים, חניכים ומשפחות. כולם הכירו את כולם, והייתה תחושה

הכל התחיל בגלל כדור ספוג קטן וצהוב. הכיתה שלנו, ד1, התכוננה למסיבת ראש חודש חגיגית. על השולחן המרכזי, שכולו היה מכוסה במפה לבנה של שבת,

ביישוב קטן בדרום הארץ, גרה משפחת לוי השמחה. לאבא דוד ואימא דורית היו שלוש בנות: הודיה בת העשר, שמחה בת השמונה ורינה בת השש, שרק

זלדה רחל הייתה ילדה קטנה עם פזילה קשה בשתי העיניים, מגיל 4 שנים היא הסתובבה עם משקפיים גדולות עבות ומאוד לא מחמיאות.  זה גרם לילדות

לאחר מלחמת השחרור החליט הרב יוסף משאש לבקר את פצועי המלחמה. באחד מביקוריו פגש הרב פצוע מיוחד ששמו עמרם. הרב ועמרם התחילו לדבר ובאמצע השיחה

אוף! נמאס לי, אני יודעת שאני לא אמורה להתלונן, אבל קשה לי מאוד. נכון, יש אנשים שעוברים דברים הרבה יותר קשים, אבל גם לי קשה

הסיפור שלי מתחיל כאשר שנה לפני שעליתי, תוך כדי ששיחקתי בטלפון, פתאום אנישומעת”מה יש לכם להגיד לי?” שאלתי בחשש.“עוד שנה אנחנו רוצים לעבור לארץ ישראל,

שלום, קוראים לי יוסף דגן. אני תלמיד בכיתה ג’ בבית הספר “רמב”ם” כאן בבאר שבע. כשאני עומד בהפסקה במגרש והחול של הנגב נכנס לי לנעליים,

השעה הייתה שתיים בלילה כשנועה מצאה את המעטפה החומה בתחתית ארגז המצעים הישן. היא בסך הכל חיפשה שמיכה נוספת כי היה לילה מאוד קר בירושלים, אבל היד שלה נתקלה בנייר מחוספס, שלא הרגיש כמו השמיכה. על המעטפה לא היה כתוב שם, רק תאריך: 14 בספטמבר 2008. יום ההולדת שלה.  כשפתחה את המעטפה, היא הייתה בהלם. המילים “צו אימוץ” קפצו לה מהדף. את שאר המכתב המוח שלה לא קלט. “הקטינה נועה… הועברה למשמורת קבע… פרטי הורים ביולוגיים חסויים”.  נעה הסתכלה על עצמה במראה.

הייתי בבית של סבא וסבתא שלי, הטלוויזיה דלקה והשדרן דיבר על מהפכות באירן והפלת המשטר. סבא שלי שמע את זה ואמר לי: “דע לך שאיראן

יש אנשים שחושבים ששורשים הם דבר שרואים רק בעצים עתיקים, אבל אני יודע שהשורשים האמיתיים שלנו נמצאים עמוק בתוך הלב. הם אלו שמחברים אותנו למי

שלום, קוראים לי תפארת, ואני בת 7 וחצי. אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי ומיוחד שקרה לי, סיפור שלא אשכח לעולם. חשוב לי להסביר שאני

בגיל שלוש אובחנתי על הרצף האוטיסטי. בגיל תשע אובחנתי מחונן. ובין שתי האבחנות יש מסע שלא כתוב בשום דף. קוראים לי נועם. אני בן עשר,

  נועם היה ילד רגיל. בלימודים הוא היה מוצלח, הוא היה חביב על כולם ותמיד היו לו חברים בקרבתו. אבל כשהוא היה הולך הצל שלו

גל, תלמידה בכיתה ב’ בירושלים, אוהבת מאוד ללמוד בשיעורי תורה. היא אוהבת לשמוע את הסיפורים על האבות והאימהות, ותמיד יש לה שאלות. יום אחד למדו

שמי מרתה נולדתי בשנת 1925 בוורשה שבפולין. יש לי שני אחים יאנק וסאשק ושני הורים. היה לנו בית נוח ומרווח, גינה גדולה ברחוב שקט ופארק

הילה חייבת לנסוע? למה היא  חייבת להשאיר אותי לבד? מאז שאני זוכרת את עצמי היינו ביחד. לא עזבנו אחת את השנייה אף פעם, אפילו לא

נועם היה תלמיד בכיתה ב’ שאהב לצייר יותר מכל דבר אחר. במשך שבוע שלם הוא עבד על ציור מיוחד לתחרות הבית-ספרית: “הגינה הקסומה שלי”. הוא

השעה הייתה שש בערב, והאור בחדר האומנות של בית הספר “אלונים” החל להיחלש. אורה עמדה מול הקנבס הלבן, הידיים של רועדות מעט, בעוד שבוע יתקיים

נהוראי אהב לרוץ. בכל יום אחרי סיום הלימודים בבית – הספר, המגרש היה מתמלא בצעדיו. הנעליים הכחולות ננעלו במהירות, וריח סיבי הדשא היבש ליווה את

ב”ה                                                                                                                  שמואל יצחק ישראל   הסופגניה שבלב הכירו: שם : יוסלה          משפחה : לוי                גיל : 29        אופי : אוהב לעשות מכל דבר בדיחה שם

בס”ד                                                 

  בס”ד.                                               

בס”ד                                                 

בס”ד                                                 

בס”ד                                                 

חלק 1: הטיסה לסין והמכתב: “אנחנו אבדנו.” אי שם, בוונצואלה הרותחת, חיה משפחה. שם האבא חוסה, שם האימא מריה, ושני הילדים ולנטינה ודניאל. יום אחד

תגידו, אתם אוהבים ספרים? אני מאוד אוהב. תקשיבו שמעתי שיצא ספר בשם “הקופסה המסתובבת”  שמעתי שהוא ספר מעניין ומרתק . מספר האנשים שהמליצו לי עליו

  אני ויואב היינו החברים הכי טובים. היינו משחקים יחד כדורגל בכל הפסקה, מחליפים קלפים ונפגשים אחר הצהריים.אבל ביום שלישי, משהו השתנה. אופק, שנחשב לילד

מאיה חיכתה מאוד ליום ההולדת שלה. היא סימנה ביומן כל יום שעבר ודמיינה כל לילה איך תיראה המסיבה שלה. בבוקר יום ההולדת שלה היא קמה

פעם אחת הייתה ילדה שאהבה סוסים. קראו לילדה אדל. אדל אהבה סוסים מגיל מאוד קטן. תמיד רצתה שאבא שלה יקח אותה לחוות חניאל לראות סוסים.

היער האפל כתבה: תהל גואטה כיתה: ד2 היה היה ממלכה מפוארת , היו שם בתים, כולם היו שמחים .                     יום אחד לממלכה הגיעה כרכרה מפוארת

היי קוראים לי ספיר, אני בת 11, ואני רוצה לספר לכם על הדבר הכי מגניב שקרה לי, אבל אסור לכם לגלות לאף אחד, בסדר? מוכנים?!

ב”ה     שלום, קוראים לי אלין. אני בכיתה ה’, ואני אוהבת לקרוא. רק שאין לי ספרים בבית אז אני קוראת ספרים רק בבית הספר

  היו היה פעם 2 ילדות תאומות, שמן היה נוי ולינוי. שחיו בעיר בשם “טוקיפס”.  בטוקיפס היו להן הרבה חברות והן היו ממש מקובלות.  פעם