חרם.
כן חרם, מילה קטנה עם משמעות גדולה.
וחרם, זה בדיוק מה שעובר עלי.
קוראים לי נהוראי ואני בן 11.
לפני כחודש עברנו באמצע השנה דירה לעיר אחרת והצטרפתי לבית ספר חדש.
ביום שנכנסתי לכיתה, קרה מקרה ששינה לי את החיים.
כשנכנסתי, המורה עשה היכרות ביני לבין התלמידים, כל תלמיד אמר את שמו ותחביביו.
שהגיע תורי אמרתי את שמי ושאני אוהב ללמוד. תלמיד בשם יניב צעק הייתה לי
הרגשה שהוא שונא אותי.
בהפסקה עברתי ליד השולחן של יניב ובטעות הפלתי לו את הבקבוק. כשהרמתי את
הבקבוק מהרצפה, הוא עשה לי פרצוף מפחיד ומצמרר.
בהמשך היום הוא לא דיבר איתי. בבית אימי שאלה אותי איך היה ועניתי לה שמצוין, לא
הבנתי איך זה יצא לי מהפה.
למחרת בכיתה היו ילדים שהסתכלו עליי בפרצוף כועס, מאחוריהם עמד יניב עם חיוך
שתלטני ומרושע, והבנתי שסיפר להם על אתמול.
בהפסקה שיחקנו כדורגל נגד הכיתה המקבילה, דקה לפני שנגמר המשחק, רצתי עם הכדור
לשער שלהם, בעטתי לכיוונו אבל במקום שהכדור יתגלגל לשער, הוא עף אחורה והיה גול
עצמי לכיתה שלי.
כל הכיתה צעקה כי הפסדנו, והכיתה שניצחה קיבלה את המגרש לשבוע שלם!
יניב שהבנתי שהוא התלמיד המקובל צעק לי: מעצבן אחד! בגללך הפסדנו.
בהמשך היום הייתי עצוב ויניב כל פעם שעבר לידי עשה לי פרצוף כועס.
שיצאתי מבית הספר, ראיתי את הכיתה מתאספת ויניב אומר להם משהו.
למחרת הגעתי לכיתה ולמזלי אף אחד לא עשה לי פרצוף. אבל פתאום גיליתי שכולם
מתעלמים ממני! הבנתי שעושים עליי חרם!
ככה עבר שבוע ולא סיפרתי לאף אחד. הרגשתי שאני לא יכול יותר! כל יום לפני השינה
שהורי לא ראו הספגתי הכל לתוך הכרית.
ביום ראשון בצהריים, הייתי לבדי בבית ושמעתי דפיקות בדלת. מי זה יכול להיות?חשבתי.
פתחתי את הדלת, הלב שלי דפק. ראיתי את רון, ילד מכיתתי. לא הבנתי למה הוא בא, הרי
כל הכיתה משתתפת בחרם. רון קטע את מחשבותיי, ואמר: סליחה אם העלבתי אותך, יניב
הכריח אותנו לעשות עליך חרם ובגלל שהוא מקובל הקשבנו לו. לא חשבתי על החרם הזה,
עד שאתמול ראיתי סרטון ישן על הרב יוסף משאש שדיבר נגד חרמות, הרב עשה הכל כדי
לא לפגוע באף יהודי, נזכרתי בך והבנתי איך אתה מרגיש, וכמה זה מזעזע, אני מקווה
שתסלח לי.
פתאום הכל התחבר לי, יניב הוא זה שהתחיל את החרם, ורון המשיך: יום לפני שהתחיל
החרם, יניב אסף את הכיתה ואמר להם לעשות זאת.
פעם ראשונה שפתחתי את פי בשיחה ואמרתי: ראיתי אתכם! וחשבתי שכל יום אתם
מתאספים ובגלל שאני חדש אני לא יודע על זה, אבל עכשיו שאתה אומר אני מבין, תודה
שבאת, בוא תיכנס.
שיחקנו והיה לנו כיף, הייתי שמח, פעם ראשונה שהיה לי חבר בעיר הזאת.
למחרת רון התעלם ממני, אבל כשאף אחד לא ראה הוא הגניב לי חיוך מסתורי.
בשיעור לפני שהמורה הגיע לכיתה וכולם כבר ישבו במקומות, רון נעמד וצעק: מפסיקים
עכשיו את החרם! מי שחושב כמוני שיבוא לעמוד לידי! שקט, אף אחד לא קם, פתאום ילד
אחד קם, ואחריו עוד כמה ילדים ולאט לאט כל הילדים קמו, חוץ מילד אחד – יניב, שצעק:
לא מפסיקים את החרם… אבל כולם קטעו אותו וצעקו: כן מפסיקים!! יניב ברח מהכיתה
וחזר רק בסוף השיעור.
למחרת הרגשתי הרגשה שלא הרגשתי מזמן, כולם דיברו ושיחקו איתי וצחקו מהבדיחות
שלי, היה לי כיף להרגיש עוד פעם חלק.
אני ורון הפכנו לחברים הכי טובים ואני אסיר תודה כלפיו על מה שהוא חולל…
