נועה לא סתם אהבה התעמלות אמנותית; היא חיה את זה. בחדר שלה לא היו פוסטרים של זמרים, אלא רק מדליות זהב ותמונות שלה מבצעת שפגט באוויר. עבור נועה, המקום השני היה המקום הראשון של המפסידים. היא לא ידעה איך להפסיד, ובכל פעם שזה קרה, היא הרגישה שהעולם מתמוטט.
“נועה, את חייבת להירגע,” אמא שלה הייתה אומרת, “זה רק ספורט.” אבל נועה הייתה עונה: “זה לא ספורט, אמא. זו מלחמה עם נצנצים וגביעים!”
והנה הגיע היום שנועה חיכתה לו יותר מכול – יום התחרות. זו הייתה אליפות הארץ, והפרס היה גביע זהב ענק שנועה כבר פינתה לו מקום על המדף בחדר. היא הייתה בטוחה שהיא עומדת לזכות בו! היא הגיעה לאולם לבושה בבגד גוף נוצץ בצבע כחול, ושערה היה בקוקו אסוף היטב, כל כך חזק, שהיא הרגישה שהגבות שלה מטפסות למעלה. “אם אני אצחק עכשיו, הפרצוף שלי פשוט יישאר ככה לנצח וזה כבר לא יהיה מצחיק,” היא לחשה לחברתה הטובה, מאיה.
מאיה, לעומת נועה, הייתה מתעמלת מצוינת, אבל הרבה יותר רגועה. “נועה, את נראית לחוצה כמו קפיץ,” צחקה מאיה. “בואי ננסה להשתחרר קצת.” מאיה התחילה לעשות מול המראה בחדר ההלבשה תרגילי חימום מוזרים ופרצופים מצחיקים. נועה ניסתה להישאר רצינית, אבל כשמאיה ניסתה לעשות “גשר” ונתקעה באמצע תוך כדי שהיא משמיעה קולות של תרנגולת, נועה התפרצה בצחוק מטורף. “את לא נורמלית!” היא צחקה, והמתח בגופה קצת השתחרר, ופעימות לבה המהירות נרגעו מעט.
המצב נשאר כך עד לרגע שבו קראו בשמה. נועה עלתה למזרן. המוזיקה התחילה, והיא נראתה כמו פייה. החישוק הסתובב סביבה בדיוק מושלם, והיא קפצה באוויר בקלילות. אבל אז, ברגע של חוסר ריכוז, החישוק החליק מידה והתגלגל לעבר שולחן השופטים. המתח באולם היה בשיאו, ונועה הרגישה שהדמעות חונקות את גרונה. “זהו, הפסדתי, נגמרה התחרות,” חשבה לעצמה. לבה דפק בחזקה, בזמן שראתה את החישוק פוגע בשולחן השופטים ונעצר.
באותו רגע, היא נזכרה בפרצופים שמאיה עשתה בבוקר. היא הבינה שגם אם תפסיד, השמש עדיין תזרח מחר. פתאום, במקום לבכות, נועה חייכה חיוך קטן לעצמה. היא רצה אל החישוק בצעד ריקוד אלגנטי, הרימה אותו כאילו היה חלק מהתרגיל, והמשיכה בביצוע הכי טוב שעשתה אי פעם. היא לא חשבה על הגביע, היא פשוט נהנתה מהתרגיל. היא הבינה שזה בסדר לא להיות מושלמת, ושגם אם תסיים אחרונה, היא עדיין נועה שאוהבת להתאמן ולהתגמש – וזה לא נורא.
כשהסתיים התרגיל, הקהל נעמד על הרגליים והריע. נועה ירדה מהמזרן והרגישה הקלה. היא ניגשה למאיה וחיבקה אותה. “לא אכפת לי מה הציון,” היא אמרה, “היה לי פשוט כיף.” מאיה חייכה: “זה הניצחון האמיתי שלך.”
הגיע זמן ההכרזה על המנצחות. נועה עמדה בשורה עם שאר הבנות. היא כבר השלימה עם העובדה שהטעות עם החישוק תוריד לה נקודות, ואולי היא תזכה במקום השלישי ובגביע הארד.
“ובמקום הראשון…” הכריז הקריין, “על הביצוע הכי מרגש, על התגברות על תקלה ועל חיוך שלא נגמר – נועה כהן!”
נועה הייתה בהלם. היא עלתה לדוכן המנצחות וקיבלה את גביע הזהב. הוא היה כבד ויפה, אבל בתוכה היא ידעה שהדבר הכי חשוב שהיא קיבלה היום הוא לא הגביע, אלא היכולת להפסיד בכיף ולנצח מהלב. כשהיא ירדה מהדוכן, היא רצה למאיה, נתנה לה להחזיק את הגביע, והן יצאו מהאולם כשהן עושות גלגולים מצחיקים על הדשא, וצוחקות עד השמיים.
בסוף אמרה לה נועה: “את יודעת שהניצחון האמיתי הוא שלך, כן?” מאיה חשבה רגע, ולבסוף ענתה: “התבלבלת,” ואחרי רגע הוסיפה “הוא של שתינו..”
