המסע בעקבות המפה

החום הכבד של חודש אוגוסט עמד באוויר כמו שמיכה עבה, אבל נועה ומיה לא נתנו למזג
האוויר לעצור אותן. הן היו בנות שתים-עשרה, הגיל המופלא שבו את כבר מספיק גדולה כדי
לחקור את העולם בכוחות עצמך, אבל עדיין מספיק קטנה כדי להאמין באמת ובתמים שיש
סודות שחבויים בין הצללים. עבורן, כל יום היה הזדמנות להרפתקה חדשה, והפעם המטרה
הייתה ברורה.
“את בטוחה שזה כאן? אנחנו מחפשות כבר שעות,” לחשה מיה, כשהיא מסיחה בידה ענף
קוצני של שיח פטל בפינה הנידחת ביותר בחצר האחורית של סבא של נועה. נועה לא ענתה
מיד. היא הנהנה בריכוז והוציאה מכיסה מפת נייר ישנה, מקומטת ומצהיבה מרוב שנים.
“סבא תמיד אמר שהבית הזה לא סתם נבנה כאן,” היא הסבירה בקול נמוך. “הוא טען
שהיסודות שלו הונחו על חורבותיה של מצודה עתיקה שנשכחה מהלב. תראי, האבנים האלו
בבסיס הקיר שונות לגמרי מהאחרות.”
הן עמדו מול קיר אבן גבוה ומכוסה בטחב ירוק ולח. האבנים היו קרות למגע למרות החום
שבחוץ. לפתע, בין שתי אבנים גדולות ומחוספסות, נועה הבחינה בנצנוץ מוזר. היא הכניסה
את אצבעותיה לחריץ הצר ושלפה בזהירות חפץ כבד. זה היה מפתח עתיק עשוי כסף טהור,
שבקצהו העליון היה קבוע קריסטל סגול וצלול שפעם באור רך ומסתורי, כאילו הוא דופק
בקצב של לב חי.
“תראי את הקריסטל הזה,” התנשפה מיה ביראת כבוד, “הוא נראה כאילו הוא ער, כאילו הוא
מנסה לומר לנו משהו.” ברגע שנועה קירבה את המפתח לחריץ קטן ונסתר שהתגלה בקיר,
הקריסטל הפיץ קרן אור סגולה וחזקה שצבעה את כל החצר בצבעי שקיעה קסומים. מיד
לאחר מכן נשמע צליל של אבנים כבדות נשחקות זו בזו. חלק מהקיר פשוט החליק הצידה
בתנועה חלקה, וחשף פתח אפל.
מאחורי הקיר לא היה מחסן ישן כפי שציפו, אלא מנהרה רחבה שתקרתה הייתה מכוסה
בפטריות זוהרות בצבע כחול חשמלי. הבנות החליפו מבטים מהירים. היה שם פחד, כמובן,
אבל הסקרנות הייתה חזקה הרבה יותר. הן צעדו פנימה בזהירות, והמנהרה הובילה אותן
לאולם תת-קרקעי עצום ומרהיב. במרכז האולם עמד שולחן אבן עגול ועליו הונחה תיבת עץ
מגולפת.
“עצרו!” קול עמוק וסמכותי של גבר הדהד בחלל והרעיד את הקירות. מתוך הצללים יצא צבי
אצילי ומרשים. פרוותו הייתה זהובה ומבריקה, וקרניו נראו כאילו נחצבו מאותו קריסטל סגול
שבמפתח. “רק מי שפועלות בתושייה ובחברות אמת יכולות להגיע למקום הזה,” אמר הצבי
בעיניים חכמות. “התיבה הזו מכילה את אבן הזמן. אם היא תיפול לידיים הלא נכונות,
המירוץ של מי שמוצא את המפה ייעצר לנצח.”
פתאום, רעש של צעדים כבדים ומהירים נשמע מהכניסה למנהרה. מישהו עקב אחריהן
בסתר! “נועה, התכנית מהמעבדה!” לחשה מיה בזריזות. הן נזכרו בניסוי המדעים האחרון
שלהן על החזרי אור. נועה הרימה את המפתח והשתמשה בקריסטל הזוהר, בעוד מיה
שלפה מראה קטנה מהתיק שלה כדי להכפיל את עוצמת האור. קרן אור סגולה ומסנוורת
נורתה בעוצמה היישר לעבר הפתח. הדמות המסתורית נעצרה בבהלה, מסתירה את עיניה
מהאור המבריק. בזמן הזה, האיש הנהן לעברן בסיפוק רב.
“קחו את התיבה ושמרו עליה מכל משמר,” הוא אמר ונעלם בתוך הערפל. הקיר נסגר
מאחוריהן במהירות בדיוק כשחזרו לחצר המוארת. הן עמדו שם, מיוזעות, מלוכלכות ומלאות

אדרנלין, מחזיקות בתיבה העתיקה. “נועה?” שאלה מיה בנשימה סדורה. “כן?” ענתה נועה.
“נראה לי שגיל שתים-עשרה הולך להיות הרבה יותר מעניין ממה שכל אחת מאיתנו דמיינה.”