הרב משאש זצ”ל- מנהיג, סופר ואוהב אדם

קוראים לי נדב, וגדלתי בילדותי בעיר חיפה, בשנים שבהן שימש הרב יוסף משאש זצ”ל כרב הראשי של
העיר. למרות שהייתי רק ילד, כבר אז שמעתי על חכמתו, על טוב לבו ועל החיוך שהיה מאיר פנים לכל מי
שפגש בו .בכל בוקר בדרכי לבית הספר הייתי חולף ליד ביתו. לעיתים הייתי רואה אותו יושב ליד שולחן
גדול, עט בידו, ועונה למכתבים הרבים שהגיעו אליו. תמיד הפליא אותי איך אדם אחד מצליח לענות
לכולם, ועוד בסבלנות. פעם אפילו שמעתי אחד המבוגרים אומר: ”הרב משאש לא רק עונה הוא מחייה
לבבות“. הייתי ילד שאוהב לעזור. אמא קראה לי ”נדב הנדיב“, כי תמיד מצאתי למי לתת יד: לשכן
המבוגר עם הסלים, לילד שבכה בחצר, ולפעמים אפילו ל סייעת שנשארה לבד עם ילד סוער. אבל אני עצמי
רציתי ללמוד איך להיות תמיד טוב ולא לפעמים. יום אחד, כשאזרתי אומץ, ניגשתי לדלת ביתו של הרב,
הלב שלי דפק מהר, פחדתי להפריע. אבל הדלת נפתחה והרב הביט בי בעיניים טובות, כאילו חיכה לי.
“שלום בני,“ אמר. ”מה שמך “? “נדב,” עניתי. חיוך רחב התפשט על פניו. ”שם יפה. אתה יודע מה
פירושו“? ” נדיב,“ עניתי בביישנות. ” יפה,“ אמר הרב. ”ואתה באמת נדיב – אני רואה את זה בעיניים“.
נכנסתי לביתו והוא הזמין אותי לשבת. סיפרתי לו שאני רוצה להיות ילד טוב יותר, לדעת איך לעזור
לאנשים בדרך הנכונה. הרב הקשיב בלי להפסיק לחייך ואז אמר משפט שנשאר איתי עד היום:
”רק לנהוג בהם מנהג דרך ארץ,
להקדים להם שלום,
ולקבל את כולם בסבר פנים יפות…
יהיה מי שיהיה, דתי או חילוני.
ואם ראית אדם מישראל עושה מצוה – תשמח בו מאד מאד“.
לא הבנתי הכול, אז ביקשתי הסבר.
הרב אמר: ”נדב, מי שמקדים שלום – נותן אור. מי שמקבל אדם בפנים יפות – פותח דלת בלב שלו.
וכשרואים מישהו עושה מצווה ושמחים בשבילו – כמו להדליק איתו נר נוסף. כך בונים עולם טוב“.
המילים שלו נגעו בי עמוק.
פתאום הבנתי שהנדיבות שלי יכולה לגדול לא רק בעזרה, אלא גם בחיוך, בכבוד, ובשמחה במעשים של
אחרים.
מאז אותו יום, ניסיתי לקיים את דבריו. בכל פעם שהקדמתי שלום, דמיינתי את חיוכו. כשעודדתי ילד
בכיתה שעשה משהו טוב, שמעתי בקולו: ”תשמח בו מאד מאד“.
שנים אחר כך, כששמעתי שהרב נפטר, נעצבתי מאוד. אבל אז נזכרתי במילים שאמר לי כשהייתי בן עשר:
”טוב אינו נכחד, נדב. הוא עובר מאדם לאדם“.
והבנתי שהדרך הכי טובה לכבד אותו היא להמשיך להפיץ אור בדיוק כמו שלימד.
ומאז, בכל פעם שאני עושה מצווה קטנה או שמח במצווה של אחר, אני מרגיש כאילו הרב עדיין עומד
לידי, מניח יד על כתפי, ומחייך את החיוך הרחב שלו.