יש אנשים שחושבים ששורשים הם דבר שרואים רק בעצים עתיקים, אבל אני יודע שהשורשים האמיתיים שלנו נמצאים עמוק בתוך הלב. הם אלו שמחברים אותנו למי שהיינו פעם, ומעניקים לנו כוח לעמוד זקופים גם כשהכול מסביב נראה חשוך ומאיים. הסיפור של המשפחה שלי מתחיל בבית קטן בכפר מרוחק באתיופיה, בתקופה שבה להיות יהודי היה מעשה של גבורה עילאית בכל יום מחדש.
באותם ימים, השלטון הוציא גזירות נוראיות שנועדו למחוק את הזהות שלנו. נאסר עלינו לקיים את מצוות הדת, נאסר לשמור שבת, ואפילו אפיית החלות המסורתיות, ה”דאבו”, הפכה לעבירה שהעונש עליה היה כבד מנשוא. השוטרים הסתובבו בין הבתים כמו צללים, מרחרחים את האוויר ומחפשים סימנים של קדושה. הפחד מילא את סמטאות הכפר, אבל בתוך הבית שלנו שרתה רוח אחרת. הרוח של סבתא שלי, היא הייתה אישה שצניעותה הסתירה עוצמה פנימית אדירה, כזו ששום רוח חזקה לא מצליחה לכבות. היא סירבה לתת לשורשים שלנו להינתק; עבורה, המצוות היו חבל הטבור שקישר אותה לדורות ששמרו על הגחלת לפניה.
בכל יום שישי, כשהשמש רק החלה לצבוע את השמיים בזהב , סבתא הייתה קמה בדממה. היא ניגשה למטבח החשוך ובידיים נחושות לשה את הבצק, מקפידה שצליל כלי העבודה לא יישמע בחוץ. היא עבדה בריכוז, כאילו היא מחזיקה בידיה סוד יקר מפז שעלול להתפוגג בכל רגע. היא אפתה חלות קטנות ונסתרות כדי שנוכל לשבת סביב השולחן, וללחוש את ברכת השבת.
יום אחד, השקט הופר בבת אחת בצעקות ויריות. חיילים חמושים עברו מבית לבית, הופכים רהיטים ,בוזזים רכוש ומחפשים סימנים של אמונה. הלב של כולנו דפק בחוזקה , ידענו שהחלות נמצאות בתוך התנור המאולתר, וריחן המתקתק החל להתפשט בחלל החדר. זה היה ריח של בית ומסורת, אך באותו רגע הוא הרגיש כמו גזר דין מוות עבורנו. כשהגיעו החיילים, המפקד נעמד בפתח והביט עלינו במבט כועס, לרגע נדמה היה שהעולם עומד מלכת והסוף קרוב מתמיד. אך אז קרה נס שאין לו הסבר, המפקד הביט ארוכות בסבתא, שעמדה שם זקופה ולא השפילה מבט. הוא שאף את האוויר, הפנה את גבו ואמר לחייליו: “בואו נדלג על הבית הזה. אין כאן כלום.” עד היום אנו תוהים מה ראה שם – אולי את עוצמת האמונה, ואולי זיכרון רחוק של כבוד למסורת היהודית העתיקה.
הנס הזה נתן לנו את הכוח לצאת למסע הגדול והמסוכן לעלות לארץ ישראל. יצאנו למסע מפרך ברגל דרך מדבריות. אבא שלי, שהיה אז רק ילד בגיל שלי, צעד שבועות ארוכים תחת שמש לוהטת ששרפה את העור וייבשה את הגרון. האבנים החדות פצעו את רגליו היחפות ובלילות המדבר הפך למקום קפוא, מפחיד ומלא בשודדי דרכים. הקושי הגדול ביותר היה הרעב והצמא הנורא. אבא מספר שהיו ימים שהלכו שעות רק כדי להגיע לבור מים עכור, ובמהלך המסע חלק מבני המשפחה לא שרדו את התלאות והתשישות. אבא מספר שבכל פעם שהרגליים שלו קרסו, הוא נזכר בריח החלות של סבתא ובמבט האמיץ שלה. הוא ידע שהוא לא צועד רק עבור עצמו, אלא עבור דורות של יהודים שחלמו להגיע לירושלים.
היום, כשאני רואה את חלות השבת על שולחננו כאן בישראל, אני מבין שהחופש שלנו נקנה בהרבה אומץ ודמעות. הסיפור של משפחתי הוא המצפן שלי; הוא מזכיר לי שהשורשים שלנו חזקים מכל אויב, וששמירת המורשת היא הכוח האמיתי ששומר עלינו. אני גאה להמשיך את השרשרת שהתחילה בבית ההוא באתיופיה והגיעה עד לכאן – הביתה.
