היה היו שני חברים ושמם: ישראל ודני. דני היה גבוה עם עיניים כחולות ושיער חום. ואילו ישראל היה נמוך עם עיניים ירוקות וחיוך רחב. הם גרו ממש קרוב אחד לשני ויכלו להפגש אחד עם השני הרבה פעמים.
יום אחד בשיעור אומנות המורה אמרה לצייר ציור בנושא “ט”ו בשבט”. דני צייר עץ עם תפוזים וציפורים מעופפות מעל וישראל צייר גינה עם מלא פרחים, פירות וירקות. כשדני הראה למורה את הציור שלו המורה אמרה: “וואו איזה ציור יפה”. אחרי המילים האלה הוא חשב שהציור שלו הכי יפה בעולם ואז הוא התחיל להשוויץ לישראל.
פתאום התפרץ ריב ביניהם, דני חשב שהציור שלו יותר יפה ויותר שווה משל ישראל וישראל חשב בדיוק ההפך. “אני יותר כישרוני ממך ישראל” אמר דני. “אני יודע לצייר ואתה לא”. “אני מצייר כמו בוגר ואתה מצייר כמו ילד בגן”. ישראל נפגע מאוד מהמילים של החבר הטוב שלו. הוא פחד שהם יותר לא יהיו חברים טובים לעולם. הוא חזר הביתה במצב רוח רע. הוא הלך למיטה שלו, שכב עליה וחשב “למה דני אמר לי מילים כאלה? היינו חברים טובים הרבה זמן”. כמה דקות לאחר מכן, אמא שלו נכנסה לחדר. “למה אתה כזה עצוב?” היא שאלה. “דני אמר לי מילים ממש פוגעות” הוא ענה. “האם אתה רוצה שאני אדבר עם אמא שלו?” היא שאלה. דני הנהן בראש. שתי האימהות סיכמו שדני יצטרך להגיע לבית של ישראל ויבקש ממנו סליחה.
דני ביקש סליחה מישראל (לא מכל הלב) והלך הביתה. למחרת הם היו צריכים לעבוד ביחד, שניהם לא רצו, אבל הם היו חייבים. שניהם עבדו ביחד והם התחילו להיות חברים עוד פעם. “מה תהיה התשובה לשאלה הזאת?” שאל דני. “אני לא יודע” ענה ישראל. “בוא נחשוב ביחד” אמר דני. פתאום הם שמו לב שהם מתחילים ממש להיות שוב חברים טובים. אחרי העבודה הייתה הפסקה. “רוצה לשחק איתי בהפסקה?” שאל דני. “כן” ענה ישראל. הם שיחקו עד שההפסקה נגמרה וחזרו לכיתה מאוד שמחים. ככה נגמר היום בשמחה, בחברות והתרגשות.
דני וישראל גם הבטיחו שלא תהיה מריבה ביניהם וכך היה. הם עדיין חברים טובים עד היום.
