התעוררתי בבהלה לקול צעקה חזקה ועוצמתית. הלב שלי פעם במהירות. זה היה דוד, המפקד שלנו. דוד היה נער חסון וחזק, ותמיד ידע לעודד אותנו, ולכן נבחר להיות מפקד.
ברגע אחד הזיכרונות חזרו אליי לאחור. דמעות קרות ומלוחות זלגו על לחיי מרוב צער וכאב. לא רציתי שאף אחד יראה אותי במצבי, אז כיסיתי את פני בשמיכה וניסיתי להירגע.
המחשבות שלי חזרו אל אותו בוקר רחוק, כשהשמש רק התחילה לעלות. דוד עבר בינינו וצעק בקול: “קומו! מתארגנים לפעולה!”
אני, שתמיד השתדלתי להיות חרוץ וממושמע, קמתי במהירות, סידרתי את מיטתי, לבשתי את מדי הצבא והידקתי את הקסדה. הרגשתי גאווה גדולה, כי ידעתי שאני יוצא להגן על עם ישראל.
היינו הראשונים שנכנסו לפעולה במלחמת צוק איתן. נכנסנו לעזה בזהירות, הרחובות היו שקטים,כמו השקט שלפני הסערה ושמעתי רק את הנשימות של החברים שלי ואת הצעדים שלנו על האדמה. הלב דפק חזק, אבל המשכנו להתקדם.
אמרתי לעצמי בלב: אני חלק בלתי נפרד מעם ישראל, ואני עושה את הדבר הנכון.
פתאום הרמתי את עיניי וראיתי את הנורא מכול. מאחורי קיר הרוס עמד מחבל, והוא כיוון את נשקו לעבר דוד, המפקד שלנו. אף אחד אחר לא שם לב – רק אני ראיתי אותו.
בלי לחשוב אפילו רגע, קפצתי על דוד בכל הכוח. דוד לא הבין מה קורה וצעק עליי, אבל באותו רגע נשמע ירי חזק, והכדור פגע ברגלי ונכנס עמוק . כאב חד עבר בכל גופי, ונפלתי על הקרקע.
החברים שלי הזעיקו עזרה, ופינו אותי במהירות לבית החולים הקרוב. בדרך שמעתי קולות עמומים וראיתי אורות חזקים, ואז נרדמתי. היחידה שלי המשיכה בלחימה, ואני נשארתי להילחם בכאב שלי.
בשבוע הראשון הייתי במחלקת טיפול נמרץ. הרופאים והאחיות טיפלו בי במסירות, והמשפחה שלי באה לבקר אותי כל יום. לאחר מכן עברתי למחלקת התאוששות.
ילדים מבתי ספר שונים הגיעו לבקר אותי, חלקם הביאו ציורים, אחרים כתבו מכתבים מרגשים. חייכתי אליהם ואמרתי תודה, אבל עמוק בלב הרגשתי שחסר לי משהו.
ביום שלישי אחד, כשישבתי על המיטה והבטתי דרך החלון, הדלת נפתחה. באותו רגע הרגשתי שסכר הדמעות שלי לא מחזיק יותר.
כשראיתי מי נכנס, קמתי במהירות האפשרית ורצתי לעברו, למרות הכאב. זה היה דוד, המפקד שלי. חיבקנו זה את זה, ופרצתי בבכי של התרגשות ושמחה. גם הרופאים עמדו בצד והביטו בהתרגשות, כי הם לא ראו אהבה כזאת בין אדם לאדם.
דוד חייך ואמר לי בקול נרגש:
“באתי לכאן כדי לומר לך תודה. תודה שהצלת את חיי, תודה שלא היססת אפילו לרגע. בעיניי אתה גיבור ישראל. בכל יום שלישי, זה היום שבו יש לי חופש מהצבא, אבוא לבקר אותך, אביא לך ממתקים, נשב ונדבר.”
המילים שלו נכנסו לי ישר ללב. דמעות זלגו מעיניי, והפעם אלו היו דמעות של אושר. הן היו מתוקות, בדיוק כמו המילים של דוד.
וכך היה. במשך ארבעה שבועות, בכל יום שלישי, דוד הגיע לבקר אותי. דיברנו, צחקנו, נזכרנו בחברים מהיחידה, והזמן עבר מהר יותר.
לאט לאט התחזקתי, הצלחתי לעמוד, אחר כך ללכת, ולבסוף גם לחייך באמת. הרופאים אמרו שההחלמה שלי מהירה במיוחד. אני ידעתי למה.
עכשיו אני מבין שמה שמרפא אנשים וחולים הוא לא רק התרופות, אלא גם הביקור, האכפתיות והאהבה.
זהו אחד מתוך מאות הערכים שאפשר ללמוד מהרב מאשש זצ״ל, שלימד אותנו כמה חשוב לראות את האחר, לעזור ולחזק – גם במילים וגם במעשים.
