אוף! נמאס לי, אני יודעת שאני לא אמורה להתלונן, אבל קשה לי מאוד. נכון, יש אנשים שעוברים דברים הרבה יותר קשים, אבל גם לי קשה עכשיו. אני מתגעגעת לאבא שלי למרות שרק הבוקר הוא יצא. לא הצלחתי להתרכז במבחן שהיה היום כי לא הפסקתי לחשוב על אבא.
רגע, אני אתחיל מההתחלה: קוראים לי עלמה ואני בת 11, אני לומדת בכיתה ו’.
הכול התחיל לפני שנתיים וקצת. בשמחת תורה פרצה מלחמה מאוד קשה, בהמשך היא נקראה “מלחמת חרבות ברזל”. אבא שלי הוקפץ למילואים במוצאי החג והיה לי קשה להיפרד ממנו.
מאז אבא שלי עשה מאות ימי מילואים. זה היה קשה והרבה פעמים גם עצוב מאוד, הגעגועים לאבא עטפו את הימים ואת הלילות. האמת, לפעמים היה גם קצת נחמד כי הרבה אנשים מהקהילה שלנו הביאו לנו דברים טעימים ומתוקים וזכינו לכל מיני פינוקים.
בתקופה שאבא במילואים, הייתי צריכה יותר לעזור בבית. הרבה פעמים אמא שלי ביקשה ממני לקלח את אחותי הקטנה ולהאכיל אותה ואפילו לפעמים להרדים אותה. היא מתוקה מאוד אבל לא תמיד יש לי כוח לזה…
אחד מהפעמים שאבא חזר מהמילואים התחלתי לבכות, אבא חיבק אותי חיבוק חזק והרגיע אותי. אבא שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שזה לא הוגן שהוא הולך למילואים. שיתפתי אותו כמה קשה לי וכמה אני מתגעגעת אליו. אבא הקשיב לי וחיבק אותי חיבוק חזק. אחרי שקצת נרגעתי הוא התחיל לספר לי סיפור על הרב יוסף מאשש. הוא סיפר שפעם אחת חיילים באו אל הרב וביקשו ממנו ברכה ובמקום לברך אותם הוא בירך עליהם: “ברוך אתה ה’ … שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה”. החיילים שאלו את הרב למה הוא לא בירך אותם ובמקום זה הוא בירך עליהם והרב יוסף משאש ענה להם שהוא למעשה בירך על כך שהקב”ה זיכה אותנו לצבא חזק ונאמן במדינת ישראל- צבא הגנה לישראל.
אבא ואני שוחחנו על הגאווה והזכות שיש לנו שהוא משרת בצבא. אמרתי לאבא שאני אוהבת אותו וגאה בו שהוא במילואים ואני בטוחה שיש רגעים שגם עבורו לא פשוטים. רגע לפני שנרדמתי אבא אמר לי שאמנם אין לי מדים אבל גם אני חלק מהצבא. הוא אמר שעצם זה שאני מתגברת וחזקה, ממשיכה לעזור בבית, לשחק עם האחים, לבלות עם חברות ולהשקיע בלימודים- זה מה שנותן לו את הכוח להמשיך. התמלאתי גאווה ונרדמתי בידיעה מתוקה שאני החיילת הכי צעירה בצבא.
