לייב שכב במיטתו והאזין להוריו. “מה נעשה? השמועות נוראיות יהודים שנהרגים. ונמאסו עליי
הגזרות האלה. מה הם עוד ייקחו מאתנו?” אמרה אימו.
“נכון יש הרבה שמועות רעות אבל גם אחת טובה, מדינה ליהודים”
“נעזוב הכול ונלך למקום לא ידוע?”
“אין ברירה” אימו נאנחה ארוכות.
“טוב, אז מתי עוזבים?”
“אני אדאג לזה”
“טוב לילה טוב”
יום לאחר מכן אבא של לייב סידר להם הפלגה-הפלגה לארץ הקודש.
הצפיפות והמחנק שבבטן הספינה היו נוראים, רק מידי פעם הם הורשו לעלות לסיפון כדי שהבריטים
לא יראו אותם. לאחר כשישה ימים בספינה, ימים קשים במיוחד, הם ראו אותם -חופי חיפה. “נא
לרדת לבטן הספינה!!” נשמע קול ברמקולים, “ספינה בריטית מתקרבת!!!!” המעפילים מיהרו לרדת,
במערבולת של רגשות: פחד, שמחה ובמיוחד חוסר הידעה.
לפתע חש לייב יד נוגעת בכתפו. הוא הסתובב. “מממ- התחיל לומר. “בוא אחריי”. האיש שעמד מולו
לבש מדים בריטים, אבל הוא לא נראה כמוהם. שערותיו היו מבולגנות ובאופן כללי משהו בו היה
פחות… מנומס. האיש משך אותו אחריו אך לייב נעצר. לרגע אחד שתק, ואז הכול יצא ממנו. “לאן
אתה לוקח אותי? מה עם אימא ואבא שלי? מי אתה?” לייב נעצר רגע כדי לקחת אוויר, וה”חייל” ניצל
את זה כדי לענות. “אני לוקח אותך לארץ ישראל, אמא שלך איתנו כבר אך את אביך לא היה
באפשרותנו להציל, אני מאנשיי הפלמ”ח. בוא!” המילה האחרונה נאמרה בפקודה, ולייב, למרות
שהיה מבולבל בא אחריו. האיש הוביל אותו בשקט בחסות הבלגן לסירת משוטים קטנה. לפתע ראה
לייב דמות מוכרת. “אמא!” אמר וחיבק אותה, בעוד הסירה הקטנה החלה לזוז. הם עברו מטר שהפך
ל15 שהפך ל40 עד שהם צפו בספינה מרחוק. ולפתע הם ראו לא רק את הספנה שלהם אלא עוד
ספינה. ולא רק את זה, הם ראו גם המוווון אנשים שעוברים לספינה השנייה. ואז הוא קלט אבא שלו
הוא אחד מהם, ומי יודע אם יפגשו שוב. לייב החל לבכות ואימו עטפה אותו בחיבוק חם.
“אוקיי, אז כאן נגור בזמן הקרוב.”
אחריי שלייב ואימו הגיעו לחוף האיש לקח אותם לבית קטן במושבה ליד חיפה. היום לייב אמור
להיפגש עם כל החבר’ה. לייב נכנס לכיתה והמורה הציג אותו לכולם. הוא דיבר עם כולם בשפה
מוזרה אבל איתו הוא דיבר באנגלית. תחילה אמר לכולם כמה דברים בשפה המוזרה. ואז הוא פנה
אליו. “מה שמך?” “שמי הוא לייב גולדמן”. “ושמך העברי?” “מה?””אני מבין, אז מעכשיו שמך
בישראל הוא לביא זהבי”. אמר וסימן לו איפה לשבת.
לייב-לביא לא הבין מילה מהשיעור, וממש שמח כששמע את הצלצול המבשר על בוא ההפסקה. לביא
הלך עם כולם לחצר אבל לא שיחק איתם, פשוט כי לא הבין מה הם משחקים. הם ניסו להגיד לו
משהו אבל ב”שפה המוזרה”. אחרי רגע כולם שיחקו, ורק הוא ישב בצד. לפתע שם לב ש-3 ילדים
החלו להתקרב אליו. אחד מהם הצביע אל עצמו ואמר “או-רי”. סימנתי לו שהבנתי. וכך גם רועי וערן.
ואז אורי עשה 10-9 באצבעות והחל לרדוף אחרי חבריו. “האאאא” הם משחקים תופסת!. קמתי
ממקומי ושחקתי אתם.
שנה עברה.
לייב, אורי, רועי וערן, חיכו בנמל חיפה. ספינה קטנה נראתה באופק.”זהו, קיבלנו מדינה.” חשב
לייב לעצמו “ואמן שאבא יראה אותה.” לאחר מספר דקות הספינה עגנה בנמל. אחד אחד החלו לרדת
הנוסעים. “אבא!!!” היה זה חיבוק מעורבב בדמעות-דמעות שמחה.
