הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת שנתיים, גדלתי במשפחה עם שני אחים ושני הורים ,לאחי הבכור קוראים משה ולאחותי הגדולה ממני קוראים תהילה, להוריי קוראים אורטל ודוד ולי קוראים לינוי.
הייתי ילדה מפונקת ורגישה ,לא הייתי מוכנה שיגידו לי “לא”, והמשפחה שלי נתנה לי הכל ,כשהייתי בת שנתיים אבא שלי חלה במחלת הסרטן והמחלה התפשטה לו ולאחר חודש הוא נפטר, בבוקר למחרת לא הבנתי היכן אבי חיפשתי אותו בכל מקום, בבית, בגינה ולא מצאתי אותו כשהייתי שואלת את משפחתי היכן אבי הם היו עצובים ומסתכלים אחד על השנייה ולא יודעים מה לענות לי, אני זוכרת שהייתי מאוד עצובה, כי חשבתי שאבא עזב אותי. עם הזמן הסבירו לי בעדינות שאבא שלי עלה לשמים, אני זוכרת את הרגע הזה שלא הפסקתי לבכות, הבכי שלי היה שקט, כזה שלא נגמר, משפחתי חיבקה אותי בהמון חום ואהבה ודאגו לי מאוד. הם ניסו להרגיע אותי בדרך היחידה שהייתה- הראו לי תמונות וסרטונים שלי עם אבי, וראיתי כמה חום ואהבה אבא שלי העניק לי, תמונות שאבא שלי שוחה איתי, מאכיל אותי, יושב איתי בבריכה ועוד…כשהתבוננתי בתמונות שמתי לב שבתמונה אחת הבאתי לאבי ציור מהמעון ואבא שלי חיבק ונישק אותי, הידיים שלו עטפו אותי כאילו שהן מגינות עליי מכל העולם, לאבא שלי היה שיר קבוע שהגיש לי ולאחותי, לשיר קוראים “יסמין” וכל פעם שאני רוצה להיזכר באבי וכשאני מתגעגעת אליו אני מאזינה לשיר .
לפעמים אני רואה את החברות שלי עם האבות שלהם ויש לי צביטה כואבת בלב, אבל אני יודעת שאבא שלי תמיד איתי מגן עליי, שומר עליי וגאה בי מלמעלה. ישנם ימים שקשה לי להתבונן בתמונות ובסרטונים שמזכירים לי את אבי, ואז אני מתחילה לבכות, בכי של געגוע, בכי של כאב, ואמא מרגיעה אותי ואומרת לי שמותר לפעמים לבכות ולהתגעגע. לפעמים ילדים מדברים על אבא שלי וזה גורם לי לצער רב בליבי, מהסיבה שהם לא מבינים מה זה להיות בלי אבא שמחבק, מלטף, דואג ועוד. מידי פעם אני מדמיינת איך החיים שלי היו נראים אם הוא היה איתי, מחכה לי בפתח הדלת, שואל בשלומי בחיוך רחב, הולך איתי ואוחז את ידי, אבל אז הדמיון נגמר והגעגוע חוזר בשקט. בכל שנה ביום הולדתו אנו יורדים לקברו, אני מכינה לו ציור מיוחד וקונה לו בלונים צבעוניים, אני עומדת שם ומשתפת אותו בשקט בהתמודדויות הלא פשוטות שלי בחיים, אני ממש מרגישה שהוא מקשיב לי. עוד חוויה שזכורה לי, שהייתה קשה בעבורי, כשעליתי לכיתה א’ מאוד כאב לי לראות את האבות של חברותיי, הם ליוו אותן והחזיקו להן את היד, ואני הרגשתי בלב מקום ריק, אבל הרגעתי את עצמי שגם לי יש אבא, רק שהוא לא על האדמה, הוא בשמיים, וזה נתן לי כוח. אומנם אני עדיין לא ילדה בת 11 אבל עברתי המון בחיי, אני רוצה לומר לבורא עולם תודה על ההתמודדות עם הקשיים ועל הכוחות שהוא נותן לי, ותודה למשפחתי שדואגת לי ומעניקה לי המון אהבה. אני בטוחה שאבא שלי במקום הכי גבוה וטוב בעולם ליד הכיסא של בורא עולם. ולסיום, אני רוצה להגיד לאבי ז”ל, “אבא, אני אוהבת אותך הכי בעולם ומתגעגעת אלייך מאוד, תודה שזכיתי להיות הילדה שלך גם אם זה לזמן קצר, תודה שאתה אבא שלי”.
