אורטל היא תלמידה הלומדת בכיתה ג’. יש לה שיער חום ארוך, שתמיד אסוף בקוקו קצת עקום, ועיניים חומות וסקרניות. היא אוהבת לצחוק, לשחק עם החברות שלה בהפסקה, ובעיקר היא אוהבת לרוץ מהר במגרש.
יום אחד, בהפסקה הגדולה בבית הספר, אורטל שיחקה תופסת עם החברות שלה. השמש זרחה, וחצר בית הספר הייתה מלאה בילדים צוחקים ורצים. אורטל רצה מהר מאוד, ניסתה לתפוס את נועה, ופתאום – בום! היא נפלה על הרצפה.
“אייי!” צעקה אורטל. היא ניסתה לקום, אבל הרגל שלה כאבה מאוד. היא ניסתה להזיז אותה, אך לא הצליחה. הדמעות התחילו לזלוג מעיניה, ותחושת פחד גדולה הציפה אותה. החברות שלה מיד רצו אליה.
“אורטל, את בסדר?” שאלה נועה בדאגה. “אני… אני לא יכולה להזיז את הרגל,” אמרה אורטל בקול רועד.
מיה רצה במהירות לקרוא למורה. המורה רונית הגיעה, התכופפה ליד אורטל ודיברה אליה בקול רגוע: “אל תדאגי, אורטל. אנחנו פה איתך. את לא לבד.”
המורה התקשרה להורים של אורטל, והם התייעצו עם בית החולים “שניידר” כדי לדעת מה צריך לעשות. אורטל ישבה על ספסל, החזיקה את הרגל והרגישה שהזמן עובר לאט מאוד. בלבה היא חשבה: “למה זה קרה לי דווקא היום?”
כעבור זמן קצר הגיע אביה לבית הספר. כשראה את אורטל, הוא חיבק אותה בעדינות.
“אבא,” אמרה אורטל בקול חלש, “למה דווקא זה קרה לי? אני לא מבינה… למה?”
אבא הסתכל עליה בעיניים טובות ואמר: “אורטל שלי, אין לי באמת תשובה. אני לא יודע למה זה קרה. אבל אני בטוח שה’ יודע מה הוא עושה.”
“אבל אני מפחדת,” אמרה אורטל.
“זה בסדר לפחד” חייך אבא. “אני ואמא נהיה איתך כל הזמן, ואם צריך ללכת לבית חולים – נלך יחד.”
בדרך לבית החולים אורטל הרגישה קצת יותר רגועה. היא הבינה שגם אם קרה לה משהו לא נעים, היא לא לבד. יש לה משפחה, חברות ומורים שדואגים לה. כשהגיעו לבית החולים, הכול נראה לאורטל גדול ומעט מפחיד. היו שם מסדרונות ארוכים, רופאים עם חלוקים לבנים, ואנשים שהיא לא הכירה. אבא החזיק לה את היד חזק, ואמא הגיעה במהירות והצטרפה אליהם. “איזה יופי שאת פה,” אמרה אמא וחיבקה אותה בעדינות. החיבוק גרם לאורטל להרגיש קצת יותר בטוחה.
הרופא בדק את הרגל של אורטל בזהירות ודיבר אליה בקול רגוע. “את גיבורה אמיתית,” הוא אמר לה, “עוד מעט נדע בדיוק מה קרה, ונטפל בזה”. אורטל הנהנה, למרות שעדיין פחדה. היא ניסתה להיות אמיצה, כפי שהוריה ביקשו ממנה.
בזמן שחיכו לתוצאות הבדיקה אורטל חשבה על בית הספר. היא נזכרה בחברותיה ובצחוקים בהפסקה. היא תהתה אם היא תוכל לחזור לרוץ שוב כמו פעם. הדמעות שוב איימו לפרוץ, אבל היא נשמה עמוק ונזכרה בדבריו של אביה: שהיא לא לבד.
אחרי זמן מה הרופא חזר והסביר שעל רגלה לנוח ושעליה להיות סבלנית. אורטל לא אהבה את המילה “סבלנות”, אבל היא הבינה שאין לה ברירה. “זה רק לזמן קצר,” אמרה לה אמא בחיוך מעודד.
בימים הבאים אורטל נשארה בבית. החברות מהכיתה שלחו לה ציורים, הודעות וברכות החלמה. המורה רונית התקשרה לשאול לשלומה, וזה חימם את ליבה. פתאום אורטל הבינה כמה אנשים דואגים לה. לאט לאט, הכאב נחלש, ואורטל הרגישה טוב יותר. היא למדה שאפשר להיות חזקה גם כשלא רצים, ושאומץ נמצא לא רק בגוף – אלא גם בלב.
כשהיא חזרה לבית הספר, החברות חיבקו אותה, ואורטל חייכה חיוך גדול. בסופו של דבר, היום שלא ציפתה לו לימד אותה שיעור חשוב: גם כשדברים לא קורים כפי שרצינו, אפשר לצמוח מזה ולהרגיש אהובים יותר מתמיד.
