יום ראשון בבוקר. בית הספר התמלא קולות, צחוקים וצעדים מוכרים. אבל כשאני נכנסתי לכיתה, הרגשתי מיד שמשהו חסר. תמר לא הייתה שם.
הכיסא שלה עמד ריק – שקט באופן מוזר, כאילו גם הוא שם לב שהיא לא באה. תמר תמיד הקדימה. היא הייתה זו שהכינה את הלוח למורה, פתחה חלון קטן כדי שייכנס אוויר, והייתה הראשונה לומר “בוקר טוב” בקול עליז.
בהתחלה חשבתי שאולי היא מאחרת. אבל כשהצלצול נשמע, והמורה נכנסה, ותמר לא — התחלתי להרגיש דקירה קטנה בלב. משהו לא בסדר.
“תמר לא תגיע היום,” אמרה המורה ברכות, “היא לא מרגישה טוב.”
אף אחד לא שאל יותר מדי. בשיעור המשכנו כרגיל, אבל כל כמה דקות העיניים שלי נדדו לכיוון הכיסא הריק שלה.
בהפסקה ניסיתי לשכנע את עצמי שזה כלום. כולם חולים לפעמים. אבל זה לא הרגיש כמו “סתם חום” או “קצת כאב ראש”. הרגשתי שמשהו עמוק יותר.
בימים הבאים היא לא חזרה.
עבר שבוע. ואז עוד אחד.
בכיסא של תמר ישבה עכשיו שתיקה. החברות שלה ניסו להמשיך כאילו כלום, אבל רואים שכולן דואגות. יום אחד, אחת מהן לחשה לי: “אמא שלה אמרה שהיא פשוט לא מצליחה לקום בבוקר. שאין לה כוח. שהיא עצובה כל הזמן.”
עצובה? תמר?
תמר שהייתה מצחיקה את כולם, שהייתה רוקדת באמצע ההפסקה, שציירה ציורים על הלוח כשאף אחד לא ראה?
לא יכול להיות.
ואז נזכרתי – היו רמזים. ימים שהיא שתקה פתאום, הפסקות שהיא העדיפה לשבת לבד, חצי חיוכים במקום צחוק מתגלגל. אולי אף אחד מאיתנו לא ראה באמת. אולי לא רצינו לראות.
בשבוע השלישי כתבתי לה מכתב קטן. כתבתי לה על כמה שהיא חסרה, על איך בלי הצחוק שלה הכיתה נשמעת אחרת, על זה שאני פה אם היא צריכה. לא ניסיתי לפתור – רק להראות שאני שם.
לא ידעתי אם היא תקרא. או תענה.
אבל ביום חמישי, כשהגעתי לכיתה, ראיתי משהו מונח על השולחן שלי – פתק קטן, בכתב ידה של תמר.
“תודה שראית אותי. אני מנסה. באמת. נתראה בקרוב.”
הלב שלי התכווץ. לא משמחה – אלא מהבנה. שיש לפעמים מלחמות שאנשים נלחמים בשקט, ואף אחד לא רואה.
מאז, אני משתדל להסתכל סביב. לא רק על מי שצועק, אלא גם על מי ששקט. לפעמים, כל מה שמישהו צריך – זה שמישהו יראה אותו באמת.
הכיסא של תמר חזר להיות מלא שבועיים אחרי. היא לא הייתה בדיוק כמו קודם, אבל היא הייתה שם – וזה הספיק.
והכיסא שלה? כבר אף פעם לא נראה לי “רק כיסא”.
