יוסי חזר מבית הספר עייף ומבולבל.
היום דיברו בכיתה על דמויות מופת, והמורה סיפרה על הרב משא”ש. רב גדול, חכם וצנוע, שתמיד קיבל כל אדם בסבר פנים יפות.
“איך אפשר להיות כזה?” חשב יוסי לעצמו. “אני אפילו לא מצליח להסתדר עם חברים לפעמים.”
בדרך הביתה ראה יוסי ילד קטן עומד בצד הדרך ובוכה. הילקוט שלו היה פתוח, והמחברות התפזרו על הרצפה. יוסי כמעט המשיך ללכת, אבל נזכר בדברי המורה: “הרב משא”ש האמין שכל אדם יכול להיות אור קטן בעולם.”
יוסי עצר ושאל: “אתה צריך עזרה?”
הילד הנהן בראשו וסיפר שהוא חדש בעיר ולא יודע איך להגיע הביתה.
יוסי התלבט. הוא מיהר הביתה, אבל משהו בלבו אמר לו להישאר. הוא סידר לילד את הילקוט, הרגיע אותו, וליווה אותו עד הבית. בדרך דיברו וצחקו, ויוסי הרגיש חום בלב שלא הרגיש קודם.
כשהגיע הביתה, אבא שאל: “למה איחרת?”
יוסי סיפר לו הכול.
אבא חייך ואמר: “אתה יודע, ככה בדיוק הרב משא”ש היה נוהג. לא רק ללמוד תורה, אלא לחיות אותה.”
בערב יוסי כתב ביומן שלו: “לא צריך להיות רב גדול כדי לעשות טוב. מספיק לראות מישהו, להקשיב, ולעזור.”
למחרת בבית הספר, כשהמורה שאלה מה למדנו מדמותו של הרב משא”ש, יוסי הרים את ידו ואמר שלכל אחד מאיתנו יש אור קטן, ואם אנחנו בוחרים להשתמש בו – הוא יכול להאיר למישהו את הדרך.
המורה חייכה, ויוסי הרגיש גאווה בלב.
הוא הבין שהאור של הרב משא”ש לא נשאר רק בסיפורים – הוא ממשיך לעבור מאדם לאדם.
