לאחר מלחמת השחרור החליט הרב יוסף משאש לבקר את פצועי המלחמה.
באחד מביקוריו פגש הרב פצוע מיוחד ששמו עמרם. הרב ועמרם התחילו לדבר ובאמצע השיחה עמרם התחיל לבכות. הרב שאל אותו “למה אתה בוכה”? עמרם ענה “בעקבות הפציעה שלי במלחמה אני לא יכול ללכת. מה אני שווה אם אני יכול ללכת רק בעזרת קביים?”.
אמר לו הרב “החיצוניות של האדם לא משנה. מה שמשנה זה הפנימיות של האדם, הנשמה שלו. אתה צריך להתפלל וללמוד תורה ואז תרגיש למה שווה לחיות”. דברי הרב נכנסו לליבו של עמרם והוא החליט לעשות מה שהרב אמר לו. לאחר כמה ימים, עמרם התחיל להתאושש וביקש שיביאו לו חמישה חומשי תורה כדי שיוכל ללמוד. גם אחרי שהוא השתחרר, הוא חזר לבית שלו והמשיך ללמוד תורה. עברו כמה שנים ועמרם הפך לתלמיד חכם גדול. למרות הקביים והקושי ללכת, תמיד היה מסתובב עם חיוך.
בוקר אחד, נשמעה דפיקה חזקה בדלת ביתו של עמרם. בפתח עמד בחור צעיר, לבוש מדים, שנראה נסער מאוד. “סלח לי” אמר הבחור, “שמי יאיר. אני קצין ביחידה טכנולוגית, ואנחנו עובדים על פיתוח של מכשיר חדש שיעזור לחיילים פצועים ללכת ובאתי לבקש ממך עצה”
עמרם חייך והכניס אותו. “איזו עצה יכול לתת אדם שזקוק לקביים למי שמפתח מכשירים?”
יאיר ענה. “החיילים שצריכים להשתמש בזה מיואשים. הם מרגישים שהמכשיר מזכיר להם את הפציעה. איך אני גורם להם לרצות ללכת שוב?”
עמרם שתק לרגע, ואז ניגש למדף הספרים והוציא מכתב ישן, חתום בכתב ידו של הרב יוסף משאש. “כשהייתי במצבם,” אמר עמרם, “הרב אמר לי שהחיצוניות היא רק קליפה והנשמה היא העיקר, אדם צריך להמשיך לחיות כדי להמשיך לעשות טוב”.
כעבור חצי שנה, נערך טקס חגיגי בבית החולים. עשרות פצועים החלו לצעוד בעזרת הפיתוח החדש. הרב משאש, שכבר היה מבוגר מאוד, הגיע לטקס. הוא ראה את עמרם עומד שם, נשען על הקביים שלו בגאווה, ולצידו הקצין יאיר. יאיר ניגש לרב ואמר: “כבוד הרב, בזכות העצה שנתת לעמרם לפני שנים, החיילים האלה צועדים ושמחים”.
הרב יוסף משאש הניח את ידו על כתפו של עמרם ואמר: “עמרם בני, ביום שבו פגשתי אותך בכית על הרגליים שאיבדת. היום, תראה כמה רגליים נתת לעם ישראל בזכות הלב שלך”.
