נהוראי אהב לרוץ. בכל יום אחרי סיום הלימודים בבית – הספר, המגרש היה מתמלא בצעדיו.
הנעליים הכחולות ננעלו במהירות, וריח סיבי הדשא היבש ליווה את מסלול הריצה סביב הבניין.
הדופק עלה, הרגליים התרוממו בתנועה קצבית, והמרחב כולו התמלא תחושת חופש ועוצמה –
שילוב שהפך כל ריצה לרגע מושלם.
אף אחד לא ידע עד כמה הריצה חשובה לנהוראי. תמיד שמר זאת לעצמו, כאילו מדובר בסוד קטן
ששייך רק אליו, אבל בפנים – בתוך הלב – בער ניצוץ של חלום.
יום אחד, חזרה המורה רויטל מאסיפה של כל המ ורים והכריזה בהתלהבות:
“השנה, תלמיד מכיתה ד’ ייצג את השכבה במרוץ הצבי הבית – ספרי” !
ליבו של נהוראי דפק מהר יותר מהריצה הכי מהירה שלו, וכולו התמלא בהתרגשות עצומה,
משהו בתוכו לחש : “אולי זהו ההזדמנות שלך…”
בשעות הערב, נהוראי התיישב עם אמא במטבח, מבויש…
“אמא… את חושבת שיש לי סיכוי”?
“למה שלא תנסה”? שאלה אמא בחיוך, וחשבה לעצמה כפי שהרב יוסף משאש אמר :”הילד הקטן,
אם תתן בו אמון – יגדל ויפרח, ואם תמעיט בו –יצטמק ליבו”.
נהוראי השיב “כי יש ילדים מהירים יותר… ואני…”
“נהוראי” אמרה ברוך, הרב יוסף משאש נהג לומר : “אין התורה ניתנה למלאכי השרת – אלא לבני אדם”. “כל עוד אתה מנסה – אתה כבר בדרך לניצחון. אל תפחד מכישלון. תפחד לא לנסות בכלל”.
למחרת, הוא התחיל להתאמן ברצינות.
ריצה אחרי ריצה, יום אחר יום, במלוא הכוח והרצון להצליח…
היו ימים שבהם השמש חיממה מדי, והיו ערבים שבהם הרוח הקפיאה את פניו – אבל נהוראי
לא ויתר.
כשהתעייף, היה חוזר למשפט של הרב משאש: “האדם אינו נמדד בהצלחתו, אלא בהתמדתו”
אז הוא היה מכוון את עצמו מחדש – וממשיך.
לפעמים, חברים שלו צחקו : “למה אתה מתאמן כל כך הרבה ? זה רק מרוץ”.
אבל נהוראי ידע – הוא לא מתאמן רק בשביל המרוץ, אלא בשביל ל היות מישהו שלא מוותר,
מישהו שמאמין בעצמו.
וזה היה השינוי הגדול ביותר שקרה לו – לא רק בגוף, אלא גם בנפש.
המרוץ הגיע.
הרחבה מול בית – הספר התמלאה בבלונים, מצלמות ובקהל ההורים.
נהוראי עמד בשורת המתמודדים, נרגש ורועד.
הוא הביט בילדים שסביבו לבושים בבגדים מקצועיים, נעלי ספורט חדשות, חיוכים בטוחים.
“אני לא חייב לנצח”, אמר בליבו. ” אני רק צריך לרוץ הכי טוב שאני יכול”.
השריקה נשמעה – המרוץ התחיל!
נהוראי רץ, רגליו נעו כמו מעצמן, הוא שמר על קצב, עקף בזהירות.
ופתאום – קריאה : “הצילו”!
ילד מהכיתה מעליו החליק למדרון קטן. אחרים המשיכו לרוץ.
נהוראי נעצר. שנייה. שתיים.
“אם אעזור – אולי אפסיד”. חשב!
אבל אז נזכר בדברי אמא : “המרוץ האמיתי הוא המרוץ להיות אדם”.
הוא ירד, הושיט יד, ועזר לילד לקום.
השניים חזרו יחד למסלול.
נהוראי המשיך לרוץ, לאט יותר – אבל עם תחושת ניצחון בלב.
כשהגיע לקו הסיום – הוא ל א היה ראשון,
אבל אז קרה דבר מופלא : הקהל כולו קם על רגליו, התפרץ במחיאות כפיים סוערות, תלמידים,
הורים ומורים – כולם יחד הריעו בהתלהבות מלאה.
המורה רויטל ניגשה אליו ואמר בעיניים מאירות בהתרגשות:
“נהור אי , היום עשית מה שהרב משאש אמר : “גדול הערך של לב טוב יותר מכל ניצחון”
“הוכחת שניצחון אמיתי הוא לא רק במהירות – אלא בדרך שבה בוחרים לרוץ את החיים”.
בסוף היום, כשנהוראי חזר הביתה, הוא נעל שוב את נעלי הספורט הכחולות שלו, רק כדי לרוץ
עוד סיבוב אחד סביב הבית.
לא בשביל לנצח, אלא בשביל לזכור מי הוא באמת!
ומאז – בכל פעם שהוא רץ, הוא נזכר :
המרוץ האמיתי הוא לא להיות ראשון – אלא להיות נכון!
