ביישוב קטן בדרום הארץ, גרה משפחת לוי השמחה. לאבא דוד ואימא דורית היו שלוש בנות: הודיה בת העשר, שמחה בת השמונה ורינה בת השש, שרק עלתה לכיתה א’.
בכל בוקר אבא דוד היה מעיר אותן בחיבוק. הוא היה מלווה אותן לשער בית הספר “הלל”, נותן להן נשיקה גדולה ואומר: “שיהיה לכן יום נפלא, בנות שלי!” .
בוקר אחד, הכול השתנה. דוד קיבל טלפון מהמפקד שלו בצבא. “דוד, המצב הביטחוני לא טוב!” אמר המפקד, “אנחנו צריכים אותך במילואים מיד! ” . דוד היה מפקד ביחידה סודית, והוא תמיד ידע שצריך להגן על המדינה.
כשחזרו הבנות מבית הספר, אימא דורית סיפרה להן: “בנות, אבא היה צריך ללכת לצבא.” רינה הקטנה התחילה לבכות, “מתי הוא יחזור?” שאלה בעצב. הודיה ושמחה נזכרו בפעמים הקודמות שאבא לא היה בבית ימים שלמים. “נוכל לדבר איתו בטלפון?” שאלה שמחה. ” אני לא יודעת מתי הוא יחזור או איפה הוא יהיה,” ענתה אימא וחיבקה אותן חזק, “אבל אם הוא יתקשר, אני אעיר אתכן מיד.”
הימים עברו לאט. בכל בוקר אימא לקחה אותן לבית הספר, אבל לבנות היה חסר משהו חשוב – הנשיקה המיוחדת של אבא בשער.
ביום התשיעי, הטלפון צלצל. זה היה אבא! “אבא, אנחנו מתגעגעות!” צעקו הבנות לתוך המכשיר. “גם אני מתגעגע,” אמר אבא בקול עייף אך שמח, “אני מבטיח לחזור מהר, ברגע שהמבצע יסתיים.” אחר כך הוא ביקש לדבר עם אימא ולחש לה: “דורית, אני חוזר היום! אל תגלי לבנות, אני רוצה להפתיע אותן בשער בית הספר.”
בשעה אחת בצהריים, כשהפעמון צלצל, הבנות יצאו החוצה וראו דמות מוכרת. זה היה אבא! הוא החזיק שוקולדים שקנה בדרך ופתח את ידיו לחיבוק ענקי. ” אבא!!!” הן צרחו ורצו אליו בהתרגשות.
באותו ערב אכלו כולם ארוחת צהריים טעימה שאימא הכינה. “אבא, בבקשה אל תלך יותר” ביקשה רינה. אבא דוד הסתכל עליהן בעיניים אוהבות ואמר: “זו הארץ שלנו, חמודות שלי. המשימה שלי היא לשמור עלינו כדי שנוכל לחיות כאן בשקט ובביטחון, אני עושה את זה כי אני אוהב אתכן.”
למחרת בבוקר אבא ליווה אותן שוב לבית הספר. בשער הוא נישק אותן ואמר: “תהיו חזקות, המשימה שלי תצליח בע”ה ואני אחזור.” הבנות נכנסו לכיתה עם חיוך, ואבא נסע חזרה למילואים.
אבל המציאות הייתה קשה. במהלך המבצע, מחבלים הגיעו למקום שבו דוד היה. דוד נלחם בגבורה כדי להגן על החיילים שלו ועל המדינה, ובקרב הזה הוא נהרג.
הידיעה העצובה הגיעה לחדשות ומשם למשפחה. דורית והבנות היו שבורות. הבית שהיה פעם מלא בצחוק, היה עכשיו מלא בדמעות. “איך נמשיך בלי אבא?” שאלה הודיה בבכי. “מי ילווה אותנו לבית הספר?” שאלה שמחה.
הן נזכרו בנשיקה האחרונה בשער ובמילים של אבא. למרות הכאב הגדול, הן ידעו שאבא שלהן הוא גיבור, ושהוא תמיד ישמור עליהן מלמעלה.
