השעה הייתה 07:20 בבוקר. רוח קרה של תחילת חודש כסלו נשבה בין כותלי בית הספר “נר אמת”, בית ספר דתי קטן בקצה העיר. מעל השער התנופף שלט ישן ומעט דהוי שבו נכתב: “חינוך לנער על פי דרכו”.
תמר צעדה פנימה, הילקוט הכחול על גבה הרגיש היום כבד מהרגיל, ואולי זה בכלל הלב שלה שהיה כבד. היום התחילה תחרות הכתיבה הארצית. המורה אמרה שזה “רק בשביל החוויה”, אבל תמר ידעה שזו הזדמנות להוכיח משהו קודם כל לעצמה.
“נו באמת,” היא לחשה לעצמה כשחלפה על פני המסדרון הריק, “מי בכלל יבחר סיפור של ילדה בכיתה ד’?” מחשבותיה נקטעו כשכמעט נתקלה ביואב, חבר לכיתה, ששפך בטעות את כל התיק שלו על הרצפה. “רואה?” הוא חייך אליה חיוך עקום בזמן שאסף את הקלמר, “אפילו המחברות שלי לא רוצות להיכנס לכיתה ביום קר כזה.” תמר צחקה. זה היה צחוק קטן, אבל הוא הצליח להמיס קצת את הקרח שבלב שלה.
בשעה השלישית נכנסה לכיתה המורה אסתר עם סידור ביד אחת וחיוך רגוע. לפני שפתחה את הספר, היא הביטה בתלמידים ושאלה: “מי כאן חושב שסיפור טוב חייב להיות מושלם?” כמעט כל הידיים הונפו אל על וגם תמר הרימה את ידה לאט. אבל המורה אסתר הנידה בראשה “דווקא לא” היא אמרה ברכות: “סיפור טוב לא צריך להיות מושלם. הוא צריך להיות אמיתי.” המילה הזו אמיתי ננעצה בתמר ולא הרפתה.
בהפסקה הגדולה היא ישבה ליד עץ הזית העתיק שבחצר, המקום בו תמיד חשבה. היא נזכרה בסבא שלה ז”ל שהיה אומר לה תמיד: “תמר, אמונה זה לא שאין מחשבות. אמונה זה להמשיך להאמין גם כשיש כאלו.” מאז שסבא נפטר, משהו בה הרגיש כבוי. היא המשיכה לשמור מצוות, אבל בפנים הרגישה שמשהו חסר, כמו נר שמנסים להשאיר דולק בתוך רוח חזקה.
בערב, כשהשעה הייתה כבר 21:42 והבית השתתק, תמר ישבה מול דף לבן. היא עצמה עיניים ולחשה: “ריבונו של עולם, אני לא מבקשת לכתוב סיפור שיזכה. אני רק מבקשת סיפור שיהיה באמת שלי.” ואז, המילים החלו לזרום.
היא לא כתבה על גיבורה מושלמת, אלא על נערה בשם נעמה, שמרגישה לפעמים שהיא “מאמינה רק מבחוץ”. היא כתבה על תפילות שנאמרות מהר מדי ועל שבתות שמרגישות כמו רשימת משימות. היא כתבה על רגע אחד שבו נעמה עוזרת לילדה אחרת בסתר ושם, בתוך המעשה הפשוט, האור נדלק מחדש.
בעוד היא שקועה בכתיבה, אחיה הקטן הציץ לחדר ושאל ברצינות: “תמר, אם את כותבת סיפור על אמונה, זה אומר שאת פטורה מללמד אותי לקרוא?” תמר צחקה וזרקה עליו כרית. “רק אם אתה מבטיח להתנהג יפה”.
ביום חמישי, בשעה 10:05, היא הגישה את הדפים. הלב שלה דפק חזק, אבל הייתה בו שלווה. היא ידעה שלא משנה מה יקרה זה היה סיפור של אמת.
שבועיים לאחר מכן, כשקראה לה המנהלת למשרדה, תמר ראתה מעטפה לבנה חגיגית על השולחן. “הסיפור שלך לא רק זכה בתחרות,” אמרה המנהלת בהתרגשות, “הוא נגע בלב של כולנו. הוא הזכיר לנו למה אנחנו כותבים.”
בדרך הביתה, כשהשמש שקעה בצבעי כתום וורוד, תמר הבינה שאמונה לא חייבת להיות רעש גדול. לפעמים היא פשוט נר קטן ושקט שנשאר דולק ברוח. באותו לילה היא פתחה את הסידור שלה לא כי חייבים, אלא כי היא באמת רצתה. היא חייכה לעצמה בחושך, כי עכשיו היא ידעה: גם אם שואלים או מתלבטים, כל עוד מחפשים את האור, האור תמיד מוצא את הדרך חזרה אלינו.
