לפני שלושה חודשים עברנו דירה – המשפחה שלי ואני. גם דודה אמילי עברה לגור איתנו.
אה, ואגב, קוראים לי יעל ואני בת 9.
המעבר לא היה לי קל, נפרדתי מהחברות שלי מבית הספר הישן, והלב שלי היה מלא
געגועים. בבית הספר החדש הרגשתי לבד, ולא היו לי בכלל חברות.
אמא ודודה אמילי ניסו לעודד אותי. הן אמרו לי שאני ילדה חברותית, ושבטוח אמצא חברות
חדשות מהר, אבל אני עדיין חששתי. פחדתי מאוד מהיום הראשון בבית הספר החדש.
ביום הראשון ללימודים, בהפסקת עשר, המנהלת ניגשה אלי ושאלה אותי בעדינות:
״למה את לבד?״
השפלתי מבט ואמרתי לה שאין לי עם מי לשחק.
והיא אמרה: ״את רוצה להכין שלט גדול לכניסה לבית הספר?״
״כן,״ עניתי, ״אשמח לעזור״
אבל בלב לא ידעתי למה אני נכנסת.
בסוף היום חזרתי הביתה עייפה. שאלתי את דודה אמילי אם היא רוצה להכין איתי את
השלט.
״מצטערת חמודה,״ היא אמרה, ״אני בדיוק יוצאת לטיול.״
אז אני אעבוד לבד, החלטתי עם עצמי! חיברתי דפים, גזרתי, כתבתי ומחקתי. הידיים שלי
כאבו, והלב שלי הלך והתכווץ. פחדתי שהשלט לא יצא יפה, ונלחצתי מאוד.
ופתאום -דפיקה בדלת.
״פתוח!״ אמרתי וניגשתי לפתוח.
זו הייתה השכנה החדשה. היא ביקשה חלב וקמח, והבאתי לה בשמחה.
היא הסתכלה עליי ושאלה: ״למה את עצובה?״
סיפרתי לה על השלט ועל זה שהסכמתי להכין אותו, אבל לא ידעתי כמה זה יהיה קשה.
״ולמה את עושה את זה לבד?״ היא שאלה.
״כי אין לי עדיין חברות״, עניתי בשקט.
השכנה חשבה רגע ואז חייכה ואמרה:
״יש לי בת בשם אלה, וגם לה אין חברות. אולי תעשו את העבודה ביחד?״
״אוקיי״ אמרתי בהתרגשות.
אני ואלה ישבנו יחד כל אחר הצהריים. צחקנו, חשבנו על רעיונות, צבענו וקישטנו. השלט יצא
פשוט מהמם!
אבל יותר מהכול-היה לי כל כך כיף. הרגשתי פתאום לא לבד, וחשבתי לעצמי: הלוואי שהיא
תישאר חברה שלי לכל החיים.
מוסר השכל: עבודת צוות לא רק מנצחת הכול- היא גם יוצרת חברויות חדשות.
