בס”ד עוזיאל חנוכה
האיש בשחור: מחוץ לזמן
הבוקר השקט שלפני הסערה
היום התחיל כיום שגרתי להחריד. השעון המעורר פילח את השקט ב-07:45 בצרחות “טיט, טיט, טיט” עקשניות. “יונתן, קום מיד! אתה תאחר!” הדהד קולה של אמי מהקומה למטה. “כבר קם,” מלמלתי, לא יודע שזה הבוקר האחרון שיהיה “רגיל”. לאחר 44 דקות של התארגנות מנומנמת, נכנסתי בשערי בית הספר. המורה נעץ בי מבט זועם: “שוב אתה מאחר, יונתן? שב במקום, ומהר!”. התיישבתי, נטמע בתוך השעמום המוכר של הכיתה, מחכה שהזמן פשוט יעבור.
השנייה שבה העולם קפא
ואז זה קרה. זבוב טורדני זמזם סביב אוזני, מפר את ריכוזי. שלחתי יד מהירה בתנועת הדיפה חדה – ופתאום, היקום השתתק. דממה מוחלטת. המורה קפא באמצע מילה, הטוש שלו נושק ללוח אך לא זז. הבטתי סביבי בבעתה; חבריי לכיתה נראו כמו פסלי שעווה בתוך מוזיאון נטוש. יצאתי למסדרון בלב הולם וראיתי מחזה מצמרר: תלמידים קפואים באמצע ריצה, צחוקם נדם באוויר. הזמן לא סתם נעצר – הוא נשבר .
הצל השחור
מתוך השקט המוחלט, בקע צליל שלא אמור היה להישמע: צעדים קצובים, כבדים, מאיימים. מתוך הערפל הופיעה דמות מעוררת חלחלה – איש בחליפה חלקה ונעליים שחורות ומבריקות. שום צבע לא עיטר אותו מלבד השחור העמוק ביותר שראיתי בחיי. עיניו ננעלו בשלי. “אתה לא אמור להיות ער”, לחש בקול שגרם לשערותיי לסמור. פחד משתק הציף אותי. פתחתי במנוסה לעבר המדרגות, מנסה לברוח מהצל הרודף. דלת אחרי דלת היו נעולות, כאילו העולם מסרב לתת לי מחסה. בתושייה של רגע, זינקתי לתוך פח גדול בפינת המסדרון, עוצר את נשימתי כשהדמות השחורה חלפה על פניי בקור מקפיא.
המרדף הבלתי אפשרי
הבנתי שהתנועה ההיא בכיתה הייתה המפתח. כאילו לחצתי על כפתור בלתי נראה שניתק אותי מרצף הזמן. רצתי חזרה לכיתה, כשהאיש בשחור דולק בעקבותיי במהירות על-טבעית. הוא ידע בדיוק לאן אני הולך. זינקתי לכיסא שלי, הלב שלי איים להתפוצץ בחזי. שחזרתי את תנועת היד המדויקת מול הזבוב הקפוא, ובלחיצה דמיונית – בום! העולם חזר לחיים. המורה המשיך לדבר, התלמידים זזו, והשקט נעלם. אבל אני ידעתי: הוא עדיין שם, בחוץ, מחפש אותי.
מבצע חולשה
אחרי הלימודים, בחדרי הסגור, נועם הביט בי בעיניים פעורות. “אתה בטוח שזו לא מתיחה?” שאל בקול רועד. “נועם, החיים שלנו בסכנה. אנחנו חייבים תוכנית,” השבתי בנחרצות. צירפנו את איתמר למשימה, ולמחרת הגענו חמושים בנחישות. “עכשיו!” צעקתי, ועצרתי את הזמן שוב. הדמות השחורה הופיעה מיד, צועדת לעברנו בצעדי ענק. איתמר זעק: “חייבים למצוא את נקודת התורפה שלו! תתפצלו!
הקרב על הזמן
התחלנו במתקפה מתואמת, רצים סביב היישות השחורה כדי לבלבל אותה. נועם נדחק לקיר, והאיש בשחור צמצם לעברו את המרחק, ידיו המושטות נראו כמו טפרים. “נועם, המים שלך! עכשיו!” צרחתי. נועם שפך את בקבוק המים על החליפה השחורה, וברגע אחד נשמעה צרחה מחרישת אוזניים. המים פעלו עליו כמו רעל שורף. ניצלנו את ההזדמנות והפעלנו את מערכת המתיזים של בית הספר. עשן סמיך מילא את החלל, והאיש בשחור החל להתפוגג ולהיעלם אל תוך האין. הניצחון היה שלנו. החזרנו את הזמן, נשמנו לרווחה והבטנו זה בזה. “משימה הושלמה,” אמרתי בחיוך עייף. “עכשיו, מי רוצה סרט כדי לשכוח מהסיוט הזה?”
העקבות שלא נמחו
הערב ירד על השכונה השקטה. בחדר של יונתן, האורות היו כבויים ונועם ואיתמר כבר ישנו בשקי שינה על הרצפה. יונתן לא הצליח להירדם; הוא ניגש לשולחן הכתיבה שלו ופתאום הרגיש מגע קר. על השולחן היה מונח כעת חפץ זר: כפתור שחור חלק ורוטט. הוא הפך אותו וראה חריטה דקה: “הזמן הוא רק הצעה. אנחנו נתראה בסיבוב הבא.” יונתן הביט בכפתור והבין שהאיש בשחור אולי התפוגג, אבל הוא בהחלט לא נעלם.
הסוף.
