סיפור על חרם ובריונות

ביום הראשון של כיתה ד’ יואב הרגיש קצת מוזר. הוא עמד בכניסה לכיתה וראה ילדים שמדברים
אחד עם השני, צוחקים. הוא גם ניסה להגיד שלום ולהיות כמו כולם, אבל אף אחד לא שם לב אליו.
הוא הלך לשבת בשולחן האחרון בפינה. אף אחד לא בא לשבת לידו. כשהמורה ביקשה להתחלק
לקבוצות או זוגות, אף אחד לא הזמין אותו. בסוף המורה צירפה אותו לאחת הקבוצות. יואב ניסה
להראות שזה לא מפריע לו. אבל עמוק בפנים זה הפריע לו.
בהפסקות הוא הסתובב לבד, ניסה לקרוא ספר או לעשות את עצמו עסוק במשהו. לפעמים שמע
מישהו עובר לידו ואומר עליו משהו.
יום אחד, כשחזר לכיתה אחרי ההפסקה, הוא ראה ציור על הלוח. דמות של קוף. ליד הציור נכתב
השם שלו. הכיתה צחקה. המורה מחקה את הציור. יואב ישב בשקט ולא הוציא מילה מהפה.
בהמשך היום, מישהו העלה תמונה שלו מהשיעור בקבוצת הוואצפ הכיתתית. נוספו תגובות,
אימוג’ים צוחקים, משפטים שפגעו ביואב. יואב כיבה את הפלאפון, אבל את המחשבות בראש הוא
לא הצליח לכבות. המילים חזרו אליו שוב ושוב.
בלילה הוא לא הצליח להירדם. הוא חשב לספר להורים, אבל פחד. פחד שיתערבו, פחד שיקראו לו
חלש, פחד שיהיה יותר גרוע. אז הוא שתק.
בשיעור ספורט, שבוע אחרי כן, המצב רק החמיר. בזמן ריצה, אחד הילדים דחף אותו בכוונה על
הרצפה. יואב נפל וקיבל מכה בברך. הילדים בכיתה צחקו. יואב קם ורצה ללכת לכיתה להירגע.
ואז פתאום הוא שמע מישהי אומרת: “זה בכלל לא מצחיק! זו התנהגות לא יפה ולא חברית”.
הילדים הפסיקו לצחוק. המורה לספורט שמעה את הבלאגן ובאה לבדוק מה קרה. יואב שתק, אבל
נועה סיפרה הכול. בפעם הראשונה מישהו שם לב מה עובר עליו.
באותו יום, נועה התיישבה ליד יואב בהפסקה. היא שאלה אם הוא רוצה לשחק איתה קלפים. אחר
כך יובל הצטרפה אליהם. בהתחלה יואב קצת היה נבוך, אבל לאט־לאט הוא נפתח והרגיש טוב.
הרגיש שרואים אותו. הוא כבר לא שקוף. שאר הילדים היו שקטים ולא הגיבו. אף אחד אחר לא העיז
להגיד כלום.
באותו יום, יואב החליט לספר להורים כל מה שקרה. הם הקשיבו לו והיו שם בשבילו. באמת. בעזרת
ההורים, הוא הלך ליועצת ושיתף גם אותה. זה היה לו קצת קשה, אבל גם משחרר.
באותו הערב, נועה כתבה בוואצאפ הכיתתי הודעה: “חרם ובריונות זה אלימות. זה פוגע וזה לא
מצחיק.” אף אחד לא הגיב. כולם שתקו.
למחרת המורה עשתה שיעור על חרם בכיתה. היא הסבירה לילדים שגם מי שלא מעליב, אבל צוחק
בצד או לא עוזר לילד הנפגע, זה נקרא שהוא משתתף בחרם.
החרם לא נעלם ביום אחד. היו עדיין מבטים, לחישות.. אבל עכשיו, כשמשהו קרה, יואב כבר לא היה
לבד. נועה היתה לצידו. גם יובל. יום אחד בהפסקה, אחד הילדים שנפגע גם הוא בעבר מהצקות,
ניגש ליואב ואמר לו בשקט: “רציתי להגיד לך סליחה”. יואב סלח. לאט-לאט הכל היה יותר טוב.
בסוף השנה, כשהכיתה יצאה לטיול שנתי, יואב הלך יחד עם הקבוצה. הוא כבר לא היה לבד. הוא
הרגיש שייך. הוא הודה בליבו לנועה שראתה אותו ויצאה באומץ מול כולם. שלא הסכימה להיגרר
אחרי הרוע והפיצה את הטוב. הוא ידע שהוא אף פעם לא יתנהג בבריונות כלפי אף אחד ושהוא
תמיד ינסה לראות אם יש מישהו לבד ולא יתן לאף אחד להרגיש כמוהו.