טיסה פתאומית

שלום, קוראים לי בת ציון וכולם מכנים אותי בצי. אני בת שמונה וגרה בבני ברק. הסיפור שעליו אני רוצה לספר קרה לפני 5 שנים כשהייתי קטנה. אני לא זוכרת הכל, אבל מה שכן חקוק לי בלב כאילו שזה קרה אתמול.
​באותה תקופה גרנו בעיר הבירה של אוקראינה, קייב. זו עיר ענקית, עם הרבה גויים, ורק קהילה קטנה של כמה משפחות יהודיות. היינו נפגשים הרבה, כי כולם הכירו את כולם. זה הרגיש כמו משפחה אחת גדולה. אני הייתי בגן שדיברו בו רוסית, וזה היה מצחיק וקצת קשה, כי בבית דיברנו עברית. לפעמים חזרתי הביתה וחיקיתי את המילים ברוסית, ואבא היה צוחק.
​החורף שם היה ארוך וקפוא. היה המון שלג, ממש הרים של שלג, והכל היה לבן. לבשנו מעילים עבים, כובעים, כפפות ומגפיים, והאף שלי תמיד היה אדום מקור. אבל למרות הקור, השלג היה ממש יפה.
​בוקר אחד אח שלי הבכור, נחמן, לא הרגיש טוב בכלל, ואמא נבהלה. היא לקחה אותו לרופא, והרופא אמר שהוא חייב דחוף בית חולים בארץ ישראל. אני זוכרת את הפנים של אמא, איך היא ניסתה להיות חזקה, אבל העיניים שלה היו מלאות דמעות. הבנו שזה משהו רציני, ונלחצנו מאוד.
​אמא טסה עם נחמן לארץ, ואנחנו נשארנו בקייב עם אבא. היינו ארבע אחיות בבית, והבית פתאום הרגיש שקט ועצוב. אמרנו הרבה תהילים. דאגנו מאוד ולא ידענו אם נחמן יהיה בריא. אנשים טובים מהקהילה עזרו לנו: הביאו אוכל, באו לבדוק מה איתנו, ועזרו לאבא לארוז מזוודות.
​ואז אמרו לאמא שבארץ שהוא צריך ניתוח מציל חיים בגרמניה. אבא היה חייב להצטרף אליהם. אז החליטו שבינתיים ישלחו אותנו לארץ, כדי שהדודים ישמרו עלינו. זה היה מוזר לחשוב שאנחנו נוסעות בלי אמא ואבא.
​אבא לקח אותנו לשדה התעופה בקייב. הוא רצה שניסע עם דיילת שתשמור עלינו בטיסה, אבל בגלל הקורונה לא הייתה אפשרות. בסוף איש יהודי שטס באותו מטוס אמר שהוא ישגיח עלינו. אני זוכרת שאבא אמר לו תודה הרבה פעמים. וככה יצא שטסנו לבד.
​שרה הייתה בת עשר,
פנינה בת תשע,
אמונה בת שבע,
ואני הייתי רק בת שלוש.
​בהמראה הרגשתי שהבטן שלי עולה ויורדת, וזה היה לי מוזר. ניסינו לשחק ולדבר כדי לשכוח שאנחנו לבד, אבל אני בכיתי כי רציתי את אמא. איש אחד במטוס צעק עלינו שאנחנו מרעישות. זה העליב אותי, ובכיתי עוד יותר. בסוף נרדמתי עם דמעות על הלחיים.
​כשהתעוררתי, ברוך השם כבר נחתנו בארץ ישראל. התרגשנו מאוד, שמחנו כל כך והסתקרנו לראות את כל המשפחה כי כבר התגעגענו אליהם, אבל גם היינו מבוהלות כי בכל אופן היינו בלי ההורים שלנו. שמחנו מאוד לראות את הסבתות ואת הדודים ולשמוע את השפה העברית בכל מקום.
​הדודים חיכו לנו בשדה התעופה וחיבקו אותנו. הם לקחו אותנו אליהם, עשו לנו אוכל טעים, פינקו אותנו ודיברו איתנו הרבה כדי שנירגע. בלילה לפני השינה שוב אמרנו תהילים, וביקשנו שנחמן יהיה בריא.
​אחרי הניתוח היו לנחמן עוד כמה שנים של טיפולים בארץ ישראל. זה לא היה קל, אבל זה היה נס גדול. והיום, תודה להשם, נחמן בריא לגמרי. ואנחנו גם זכינו לחזור ולגור בארץ ישראל, וזה הדבר שאני הכי שמחה עליו