בגרמניה של שנת 1929, בעיר ירוקה ויפה, נולד ילד יהודי ושמו אוריה. אוריה היה ילד מיוחד במינו. כבר כשהיה קטן מאוד, כולם ראו שהוא “ילד חכם” – הוא הבין דברים שילדים אחרים לא הבינו.
אוריה למד בבית ספר גרמני רגיל, אבל הלב שלו היה שייך למקום אחר. בכל ערב, כשאביו חזר מהעבודה, הם היו פותחים יחד את ספרי הקודש ולומדים תורה. אביו היה מסתכל עליו בעיניים מלאות אהבה וגאווה, ורואה איך בנו הקטן הופך לתלמיד חכם. אלו היו ימים של שקט ואושר בבית משפחתו של אוריה.
בשנת 1939, כשאוריה חגג את יום הולדתו ה-10, העולם התהפך. מלחמת העולם השנייה פרצה, והשנאה ליהודים התחילה להתפשט כמו אש.
בוקר אחד, אוריה קם כרגיל, לבש את בגדי בית הספר ועלה על ההסעה. לפתע, הוא הרגיש שמשהו השתנה. הילדים, שרק אתמול שיחקו איתו, התחילו לצעוק עליו ולקלל אותו. אוריה עמד שם המום, לא מבין מה קורה .
כשנכנס לכיתה, המצב הפך קשה עוד יותר. תלמידים הציקו לו והרביצו לו, והדבר הכואב ביותר היה השתיקה: המורים והמורות ראו הכל, אך הם פשוט עמדו בצד ולא עשו דבר. באותו יום, אוריה חזר הביתה עם בגדים קרועים ודמעות בעיניים. כשאביו שאל אותו: “מה קרה, אוריה?”, אוריה רק שתק. הוא לא ידע להסביר למה העולם הפך פתאום לכל כך רע.
לא עבר זמן רב, והנאצים לקחו את אוריה ואת משפחתו מהבית שלהם. הם הועברו למחנות. אוריה, למרות שהיה קטן, ניסה להיות חזק. הוא ראה סביבו גנרלים אכזריים ופחד גדול.
יום אחד, הגרמנים אמרו לכולם שהם צריכים ללכת להתקלח. הם הובילו קבוצה גדולה של אנשים, וביניהם אוריה ואביו, לחדר גדול. כולם חשבו שהם הולכים להתרחץ, אבל המציאות הייתה נוראה: במקום מים, יצא גז מהתקרה.
בדרך נס שאי אפשר להסביר, אוריה נשאר בחיים, אך אביו היקר נפטר שם, בתוך אותו חדר. כשאוריה פתח את עיניו והבין שכולם סביבו אינם, ליבו נשבר. הוא התפרץ בבכי שלא פסק, בכי על אבא, על אמא ועל החיים.
אוריה נשאר לבדו. לא היו לו אחים שיחבקו אותו, ולא אמא שתנחם אותו. הוא היה ילד קטן בתוך עולם של מלחמה, בלי אף אחד שישמור עליו. הוא ניסה לברוח ולהסתתר, אבל בכל מקום שבו היה, הוא הרגיש את הבדידות הגדולה. הוא זכר את דברי התורה שלמד עם אביו, וזה היה הדבר היחיד שנתן לו כוח להמשיך, גם כשהכל סביבו היה חשוך. אוריה עלה לארץ ישראל ,למד בישיבה והקים משפחה גדולה הוא היה ראש ישיבה. הוא תמיד זכר למרות החיים הקשים שעבר הוא לא התייאש והמשיך להתגבר .
