שמירת השבת/ לילך קליין/ כיתה ו’/ מחנכת: רויטל נפתלי
“חורף 1938, וופרטל, גרמניה.
ערב שבת, אבי מתפלל בבית הכנסת, אמי יושבת על יד הנרות וקוראת ספר, ואני יפה משחקת בחדרי עם אמה, ביתם של השכנים הגרמנים מהדירה ממול.
משעמם להיות בת יחידה, אמא לא הרשתה לי לשחק בחוץ, העדיפה שאהיה בבית. מאז שהיטלר עלה לשלטון וחוקי נירנברג ליהודים היה מסוכן להסתובב ברחובות.
סוף סוף אבא חזר מהתפילה, נפרדתי מאמה וכולנו התיישבנו סביב השולחן לשירת “שלום עליכם”. לפתע דפיקות עזות נשמעו בדלת.
“מי זה?” שאלה אימי.
“זה מקס” ענה הקול מאחורי הדלת. מקס היה השכן שלנו, שוטר גרמני במשטרת הנאצים.
אימי פתחה בהיסוס את הדלת, מקס עמד שם יחד עם עוד שני שוטרים.
“אתם עצורים בדבר העסקת עובדת גרמניה בביתכם” פקד מקס.
לפי חוקי נירנברג אסור להחזיק בבית יהודי משרתת גרמניה. מקס טען כי אנו מעסיקים את אמה כמשרתת בביתנו, הוא ראה מהחלון שכיבתה את האור בחדרי כשסיימנו לשחק.
“יש כאן אי הבנה” קראה אימי.
“אנו חפים מפשע” הכריז אבי.
שני השוטרים האחרים אזקו את הורי בהוראת מקס, אטומים מלשמוע את טענותיהם לקחו אותם למעצר.
נותרתי לבד בבית, ילדה בת 11. לא הבנתי עד הסוף את המתרחש. הכל היה כל כך מהר, מדוע לקחו את הורי? לאן? מתי יחזרו. דמעות חנקו את גרוני, ומיד פרצו בשטף החוצה. אף על פי שלא ידעתי מה קורה, הייתה לי תחושה רעה! חשתי חוסר ודאות ובלבול גדול, ובעיקר פחד ועצבות.
באותה עת הורי ישבו במעצר מחכים לשמוע את גזר דינם.
“אם הינכם חפצים להשתחרר מן המעצר חתמו בבקשה על המסמכים הללו ונדאג שישחררו אתכם” אמר אחד השוטרים במעצר להורי.
“איננו יכולים לחתום על המסמכים ” קבע אבי.
“לא נוכל לחתום” חיזקה אותו אימי.
“מדוע?” תמה השוטר,
“שבת היום, אנו יהודים ואסור לנו לכתוב בשבת” הסביר אבי.
“אם כך תאלצו להישאר במעצר” אמר השוטר בפנים חמורות.
פניו של אבי החווירו ואימי פרצה בבכי.
השעות חלפו והנה שעתיים לפני צאת השבת הכריז השוטר: “חילוף משמרת”.
השוטר יצא ולחדר נכנס שוטר אחר.
אבי לא האמין למראה עיניו, השוטר המחליף היה רולף, ידיד ותיק שלו.
“ברוך?! זה אתה?? מה אתם עושה כאן?” התפלא רולף כנכנס וראה את אבי בתא המעצר.
אבי סיפר לרולף מה שקרה.
“שלא תעזו לחתום על המסמכים הללו” אמר רולף נחרצות.
“אני אשחרר אתכם מיד לביתכם, אבל לפני כן אני חייב להגיד לכם שמשהו נורא הולך להתרחש ליהודים כאן בגרמניה, אני ממליץ לכם לנסות לעזוב תכף ומייד” אמר רולף.
את השמחה לפגוש את הורי שחזרו ממעצר איני יכולה לתאר במילים.
אבל כבר ביום המחרת אבי לא שכח את אזהרתו של רולף והחל בבירורים כיצד נוכל לעזוב את גרמניה ולאן. אבי רצה לעלות לפלסטינה, לארץ ישראל, הוא ניסה לקבל אישורים, אך ניסיונותיו לא צלחו.
לבסוף אבי קיבל אישורים להגר לארה”ב. בנס באוגוסט 1938 עלינו על הרכבת האחרונה שבה נתנו ליהודים לצאת מגרמניה לפריז ומשם הפלגנו לארה”ב”.
“מי ששומר את השבת, השבת שומרת עליו” סבתא סיימה את סיפורה והביטה בי.
“זה לא סתם משפט, בזכות זה אני כאן וגם את כאן” היא המשיכה.
עצרתי את ההקלטה לעבודת השורשים שלי, הפעם חשתי שזה לא היה עוד סיפור על העבר,
אני בטוחה שהשבת הקרובה תהיה הרבה יותר משמעותית עבורי.
