נילי הייתה ילדה שובבה מאוד. היא אהבה מאוד חיות וצמחים, והיא דאגה מאוד לסביבה. יום אחד נילי חזרה מבית הספר עם חברתה הטובה שירלי, ובאמצע הדרך היא נעצרה. היא הייתה באמצע לפטפט על חוג הספורט המקסים שרשמו אותה אליו, והיא פתאום לא ראתה את שירלי. היא חשבה בקול ”אולי בטעות הלכתי מהר מידי… אוי! מרוב שהייתי שקועה בלפטפט לא שמתי לב ששירלי נעלמה… טוב, אין מה לעשות, אלך לחפש את שירלי!”
נילי לא דאגה בקשר לאימה. בטוח שהיא לא תדאג, הרי אימה דואגת לעיתים רחוקות מאוד. למרות זאת, החליטה להתקשר לאימה בשעון טלפון החדש שלה. “הלו אמא?” “כן מתוקה. את מגיעה הביתה?, הכנתי עוף ותפוחי אדמה והם מתקררים… טוב אני אשמור אותם בתנור… מה רצית מתוקה?” “אה, טוב… אני אזדרז… שירלי נעלמה, אפשר לחפש אותה כמה דקות?” “טוב חמודה, תזדרזי, ביי”.
נילי מיד התחילה לחפש במרץ. קודם כל חזרה אחורה אל בית-הספר. נילי לא מצאה אותה בשבילים שבהם היו רגילות ללכת, וגם לא בבית הספר. נילי החליטה “אני אלך ליער המפחיד שקרוב לבית הספר וכל המורים אומרים לנו להתרחק ממנו… אולי שירלי חשבה שאני ביער… ברר…”. נילי שמעה כל מיני דברים מפחידים מכיתות ו’ על היער שממול בית-הספר, לכן לא פלא שהיא פחדה מאוד.
נילי התחילה ללכת לכיוון היער.
רגע לפני שנספר מה קרה עם נילי, כדאי שתדעו כמה דברים על היער הזה: היער היה גדול מאוד, ענק! והיו הרבה שמועות עליו. למשל, שבלילה יש שם רוחות רפאים, ועוד ועוד. טוב, עכשיו נחזור לנילי.
נילי הייתה במרחק צעד אחד מהיער, היא נשמה עמוק ונכנסה. היא הייתה מוקסמת מהמראה שניגלה לעיניה. העצים התחרו בלהשיג את אור השמש וכך נהיו בגדלים שונים. אחד גבוה ממש, ואחד נמוך ממש וכל הצמחים הקטנים טפסו על העצים כדי להגיע לאור, וכך האור של השמש חדר בקושי ליער. נילי אמרה לעצמה: “אם מחוץ ליער, היער נראה יפה ממש ומפחיד ממש אז בתוכו הוא נראה יפהפה ומפחיד ממש ממש!”.
נילי לא ידעה איפה לחפש כי היא לא הכירה את היער. היא עמדה בערך חמש דקות, שקועה בפחדיה, ולפתע היא קמה והתחילה לחפש. היא נכנסה יותר ויותר למעבה היער. פתאום נילי שמעה קול חלש אבל מוכר מהמקום שעד עכשיו לא העזה להיכנס אליו – מאמצע היער (הוא הכי מפחיד, כך חשבה נילי, ”כי הוא הכי עבה ויכולות להיות בו חיות טרף”). ”טוב,” כך חשבה נילי “אני לא אתן למחשבות שלי לעצור אותי”. נילי אמרה לעצמה את זה שוב, לקחה אויר ונכנסה. היא ראתה את מי שציפתה לראות – את שירלי!! נילי רצה בכל כוחה אל שירלי, שתיהן התחבקו ובכו מרוב שימחה. אחרי שנרגעו מעט סיפרה שירלי לנילי מה קרה לה. ”את היית באמצע לפטפט ואני השתעממתי (אל תעלבי…) ופתאום ראיתי איילה, ומכיוון שאין אצלנו איילות רציתי לדעת מאין היא באה ולכן רצתי אחריה ולא שמתי לב לאן אני רצה… היא רצה כל-כך מהר עד שהיא נעלמה לי מהעיניים ומצאתי את עצמי פה”. ”ולא שמת לב כל הזמן הזה לשום חית טרף?” חקרה נילי. ”לא, ועכשיו שאת אומרת את זה, זה באמת נשמע מוזר… מה את אומרת, שנעשה טיול קטן?” ”כן!!” ענתה נילי.
שירלי ונילי גילו דברים מ-ד-ה-י-מ-י-ם! הם גילו עדר ע-נ-ק של איילים ואיילות,
והם גילו אגם עם ציפורים נדירות ויפות וגם מערה גדולה.
”שירלי”, אמרה נילי, “אני חושבת שצריך להמציא שם ליער הזה, כי יש לנו מערה ופה ניפגש תמיד. נכון??”. שירלי מלמלה ”היער הקסום”…
