נחמה ליבוביץ’ נולדה ב-ג’ באלול התרס”ה 1905 בעיר ריגה שבלטביה, להוריה מרדכי
ופריידה. הוריה גידלו את ילדיהם כשהם מדברים איתם בעברית כשפת אם. אביה, שלמד
תנ”ך ורש”י , היה מלמד את ילדיו תנ”ך עם רש”י, ובכך גילה בפני בתו עולמות וגרם לה
לאהוב את המקורות בשפת הקודש ולהתחבר אליהם.
בגיל 14 עברה משפחתה של נחמה לברלין, שם למדה בגימנסיה ומאוחר יותר
באוניברסיטה. במקביל ללימודיה באוניברסיטה למדה נחמה בבית המדרש ,
כדי שלא תפסיק את לימודי הקודש.
מאז שעלתה נחמה לארץ לא יצאה ממנה, גם כשהתבקשה להעביר שיעורים ולהרצות
בחו”ל. כשהייתה עורכת קניות תמיד וידאה שהיא קונה רק תוצרת הארץ. היא כעסה מאוד
על כך שהיו סביבה אנשים שירדו מהארץ בשל מצבם הכלכלי הקשה, ואף לא הסכימה
לדבר עם חברתה שעלתה איתה לארץ, ירדה לתקופה מסוימת ושבה לארץ. היא ראתה בה
בוגדת. היא התנגדה לכך שבארץ הקודש ידברו אנגלית או שפה זרה אחרת. כשאמרו לה
שגם ספריה תורגמו לאנגלית היא הסבירה שזה למי שאינו מדבר עברית, אבל מי שמדבר
עברית – שישתמש בה. מבחינתה לא מספיק ללמוד תורה, צריך לחיות את התורה, ולחיות
את התורה זה כאן בארץ הקודש.
מטרתה של נחמה הייתה לעורר את סקרנותם של הלומדים.
הגיליון הראשון לפרשת “בראשית” יצא בתש”ב ומאז המפעל הלך וגדל והתעצם. הגיליונות הגיעו
לכל קצוות הארץ, ובחלק מהמקומות נערך בשבת לימוד קבוצתי לפרשת השבוע סביב הגיליונות. נחמה
בדקה
את התשובות וענתה במסירות לכל תלמיד, עד השעות המאוחרות של הלילה ותוך כדי
נסיעה בכבישי הארץ כאשר הייתה נוסעת ללמד. את המפעל הייחודי הזה עשתה שלא
על מנת לקבל פרס, מתוך שליחות ורצון להקניית כלים ללמידת התורה.
במשך שלושה עשורים למדה להכיר את התלמידים המסורים דרך התשובות והמכתבים אשר פתחו צוהר
לעולמם. כך נחשפה נחמה למגוון של עם ישראל, מכל הקשת ההתיישבותית ולכל בעלי המקצוע.
עולים חדשים וותיקים, יוצאי שואה וצברים, את כולם העריכה על כך שעצרו
ממלאכת יומם כדי להקדיש זמן ללימוד התורה.
הדרישה לדפי הלימוד הלכה וגדלה משנה לשנה. בשנה השנייה היו חמישים איש
שביקשו לקבלם ובשנה השלישית הגיע המספר לשלוש מאות. לטובת הצלחת המפעל
היו רבים שסייעו בהפצה. בשנים הראשונות היו אלה בעלה ואביה. מספרים שאביה היה
מקפל גיליונות וכותב כתובות אפילו ממיטת חוליו בשערי צדק. כשהיה בריא היה הוא
השליח לתחנת הדואר באזור שוק מחנה יהודה.
הגיליונות יצאו שבוע אחרי שבוע, גם בתקופות הקשות של המצור ובמלחמת השחרור. באחד הימים נפגע
קיר בביתם בקריית משה מפצצה, אך
זה לא הרתיע אותה. היא ביקשה סיוע לנקות ולסדר את ההריסות והמשיכה לעבוד על
הגיליונות במרץ. לאורך כל שלושת העשורים החסירה נחמה רק שבעה עשר גיליונות –
במשך המלחמה ובזמן שישבה שבעה על אביה ועל בעלה.
נחמה נפטרה ב-ה’ בניסן תשנ”ז, והיא בת 92 שנה. ללוויה שלה הגיעו המונים מכל הזרמים
והמגזרים. כולם באו לחלוק לה כבוד אחרון ולהיפרד מאישיות ענקית שהביאה הרבה אור
וחדשנות בלימוד התורה. מאחר שנחמה ביקשה שלא יספידו אותה, ותאריך פטירתה הוא
בחודש ניסן שאין אומרים בו הספד, הלוויה הייתה ללא דברי הספד ועל מצבתה נכתב
בפשטות: נחמה ליבוביץ, מורה. לנחמה לא היו צאצאים שישבו עליה שבעה, אך היא
השאירה הרבה צאצאים לומדי תורה שממשיכים את דרכה. לאחר מותה תלמידות רבות
קראו לבנותיהן בשם נחמה.
