“ביי אימא” אמרתי ועליתי על האופניים לכיוון הבית של אריאל. כמו כל יום היא איחרה, וכמו כל יום אנחנו עוברות מתחת לגשר, אבל הפעם הייתה לי תחושה מוזרה. שמעתי רעשים מוזרים ,זה היה מפחיד !התחלתי לנסוע מהר יותר ויותר אריאל צעקה לעברי “חכי לי !אני לא בקצב !למה את נוסעת כל כך מהר?!”
כשעברנו את הגשר עצרתי ואמרתי ” אני אסביר לך אחרי הלימודים”
כשהגענו לבית הספר היה תור אריאל להמציא תרוץ למורה. להפתעתי המורה האמינה לה .הייתי בשוק.
בשיעור אריאל שלחה אלי מבטים של סקרנות גדולה. סוף סוף הגיע הצלצול הגואל. יום הלימודים הסתיים. יצאנו החוצה והסברתי לה בדיוק מה קרה בבוקר ו…היא לא האמינה לי!
כדי להוכיח לה שזה נכון אמרתי לה שניסע לגשר ונחכה שם כמה זמן עד שהרעשים המוזרים יחזרו.
התחלנו לרכוב מהר לעבר הגשר. כשהגענו לשם ישבנו וחיכינו מלאאא זמן עד שאריאל התייאשה ואמרה בקוצר רוח “אין לי כוח! אני חוזרת הביתה הבטן שלי מקרקרת מרוב רעב”. ניסיתי לשכנע אותה שתישאר רק עוד חמש דקות ו,למזלי או לרעתי הרעשים חזרו תוך שתי דקות .הרעש היה יותר חזק מהפעם הקודמת שאלתי את אריאל ” עכשיו את מאמינה לי?”
“טוב כן אני מאמינה עכשיו בורחים .אני לא רוצה להישאר פה. לא תודה” היא אמרה בלחץ , “לא !השתגעת? לא הולכים לשום מקום. אני רוצה לדעת מה זה! את לא ?” אמרתי בפליאה. בסדר אבל אם קורה לי משהו זה באשמתך” אמרה בחשש “בסדר מה שתגידי” אמרתי. הרעשים באו מהקיר והתחזקו מפעם לפעם, מיד אחר כך הבחנו בסדק בקיר שגדל יותר ויותר. כשהסתכלתי טוב על הקיר קלטתי שהסדק גדל ומקבל צורה של דלת עגולה.
“זוזי” צעקתי אל אריאל . “האבנים מדרדרות עלייך”! הבחנתי שיש כניסה. קראתי לאריאל שעמדה בצד מבוהלת. כשנכנסנו הדלת נסגרה. חושך מוחלט כיסה את המקום. היינו כמו עיוורות.
“אריאל” צעקתי באימה .אין קול ואין עונה, ככל שהתקדמתי יותר החשיך יותר. שמעתי צעדים מאחורי. קפאתי במקום .מישהו נגע בי ואז שמעתי צרחה וצעקתי גם אני. אחר כך קלטתי שזו אריאל ושתינו פרצנו בצחוק. אחרי שנרגענו המשכנו ללכת התחלנו לראות אור .רצנו לעבר האור וכשהגענו לקצה המערה ראינו סוג של קן גדול ובתוכו ראינו שתי ביצים .לידן היה פתק לקחתי והתחלתי לקרוא “למוצא הביצים עליך לקחת אותם לגדל אותם ולהחזיר אתם כגוזלים יפים ובריאים תוך שבועיים”
אני הסכמתי מיד לעומת זו אריאל התחילה לתרץ תירוצים “אימא שלי לא מרשה לגדל בעלי חיים בבית…. יש לאחותי הקטנה אלרגיה לביצים….. זו בכלל לא ביצה, זה סלע עגול….”
“נו, באמת, אריאל. אני מכירה את אימא שלך. היא לא תשים לב, הרי היא כל היום בעבודה שלה, ובכלל, יש לכם בית ענק ומחסן עצום. אפשר להסתיר אותן שם.”
לאחר כמה דקות של שקט מתוח שמחתי לגלות שהצלחתי לשכנע את אריאל. לקחנו את הביצים עם הקן .הבעיה הייתה שאנחנו לא יידענו איפה פתח היציאה .לפתע גיליתי שמתחת לביצים מבצבצת מעטפה מוזהבת .שלפתי אותה והתחלתי לקרוא :
“למוצא הנכבד !אנא התקדם שלושה צעדים קדימה עם הקן והביצים ותמצא את הדרך החוצה”
התקדמנו שלושה צעדים הסתכלנו שמאלה וראינו פתח יציאה מואר וצר .הלכנו לביתה של אריאל ,התגנבנו בשקט אל החצר האחורית שהובילה למחסן הגדול של משפחת צנובר הנחנו את הביצים בפינה חמימה וחשוכה נפרדנו לשלום וקבענו להיפגש מידי יום בחמש אחר הצהריים .כעבור שבוע ושישה ימים אריאל התקשרה וביקשה שאבוא דחוף .הגעתי אליה מתנשפת נכנסתי למחסן וראיתי את אריאל המחסן היה הפוך והביצים בקעו רצנו לחפש אותם אחרי זמן מה של חיפושים מצאנו שני יצורים קטנים .קלטנו שזה הם תפסנו אותם ,והחזרנו אותם למחסן “מחר צריכים להחזיר אותם ועוד לא הקרנו אולי נצא לסיבוב קצר” אמרתי “בסדר” היא ענתה.
באמצע הסיבוב ילדים עצרו אותנו ושאלו “מה זו החיה הזה” “זה כלבים מעוותים” ענינו בצחקוק
חלפו להם השבועיים….
התעוררתי מאוחר. רצתי לעבר הבית של אריאל ולא להפתעתי היא סיימה להתארגן נכנסנו למחסן הלב שלנו הפסיק לפעום. היו שתי ביצים בדיוק כמו שהיו בפעם הראשונה שראינו אותן. המכתב במעטפה המוזהבת היה פתוח…
איחרנו את המועד שהיינו צריכים לחזור למערה… הדינוזאורים חזרו לביצים…
מאז אנחנו נזכרות בחוויה המיוחדת והמוזרה שלנו וצוחקות ומתגעגעות.
כתבה : אורה מליחי
