המקרה שקרה בירושלים
בתחנה המרכזית בירושלים ירדה אישה אחת מאחד האוטובוסים. אחרי שירדה מהאוטובוס, כשהיא עברה בין האנשים, היא התחילה לקבל פתאום תחושה חזקה מאוד, שעומד לקרות לה אסון תוך זמן קצר. היא ניסתה לברוח מהתחושה הזו, אבל התחושה לא עזבה אותה. זו הייתה הרגשה נוראה שהיא לא חוותה מימיה. למרות זאת, זו הייתה בסך הכול תחושה לא מבוססת, והיא לא ידעה אם נכון להתייחס אליה או לא, ולא ידעה כיצד כדאי לנהוג. בסופו של דבר היא החליטה להתקשר לבעלה. היא נשענה על אחד העמודים, שלפה את הפלאפון, והתקשרה לבעלה. הטלפון צילצל וצילצל, אבל בעלה לא השיב. בדרך כלל כשבעלה לא היה עונה, אז הוא היה חוזר אליה בפלאפון תוך זמן קצר. לכן היא המתינה, והמשיכה להישען על העמוד.
פתאום באה אליה אישה אחת, ואמרה לה בבהלה: “תתקשרי דחוף דחוף למשטרה”. אז היא שאלה אותה: “מה קרה שצריך להתקשר למשטרה?”. האישה השנייה השיבה לה כמה מילים מוזרות ולא מובנות, ועשה רושם שהיא אישה תמהונית, לכן היא ענתה לה: “תראי, אני מצטערת, אבל אני מחכה לטלפון מבעלי”. היא לא הספיקה לסיים את המשפט, ואותה אישה תמהונית נתנה לה בכל כוחה אגרוף חזק ישר בפניה. מעוצמת האגרוף נפלו לה המשקפיים על הרצפה, ונשברו. היא הייתה בהלם. עדיין היא לא הספיקה לקלוט מה קורה, וכבר האישה ההיא התחילה לתת לה מכות רצח.
היו שם אנשים מסביב, אבל אף אחד לא התערב כדי לעזור לה, והיא המשיכה לחטוף מכות, עד שהיא התחילה לחזור לעצמה, ואז היא הגיבה והדפה אותה לאחור. בנוסף לכל הצרות, אחרי כל מה שקרה לה, הגיע אדם שראה מה שקרה מהצד, ובא אליה בטענות: “מה עשית לה, שגרם לה להרביץ לך כך?!”, כלומר בסופו של דבר באו בטענות אליה, וכולם הסתכלו עליה כאילו היא זאת שלא היתה בסדר…
אחרי שהיא נרגעה קצת, היא ראתה את כל הבלגאן מסביב, איך כולם מסתכלים עליה בבוז, למרות כל המכות שהיא חטפה בכל גופה, והיא חשה בושה גדולה מאוד. כשהגיע למקום אוטובוס, לא היה אכפת לה איזה קו היה האוטובוס, היא רק רצתה לעלות עליו כדי לברוח מהמקום, ונסעה.
אמנם היא ובעלה גרים בחברון, אבל הייתה לה משפחה בירושלים, והיא החליטה ללכת אליהם. היא הייתה ממש שבורה ורצוצה לחלוטין. היא סיפרה לקרוביה בבכי מר את כל מה שעבר עליה, וגם התקשרה לבעלה וסיפרה לו הכול. בעלה הוא סופר סת”ם, הוא כותב מזוזות, ומקום עבודתו היה בירושלים. היא סיפרה לו בטלפון את כל מה שקרה. בעלה היה בהלם מוחלט. הוא ביקש ממנה שלא תחזור הביתה לחברון, אלא שתגיע אליו מיד לעבודה. ביחד עם בעלה היה תלמיד חכם גדול, הרב שמאי קראוס (הוא רב שמתייעצים איתו בענייני מזוזות), והוא שמע מהבעל את כל הסיפור שקרה לאשתו. הרב ביקש ממנו, אם אפשר, שכשתגיע אשתו, הם ייכנסו אליו לרגע, כי הוא רוצה לומר להם איזה דבר חשוב לגבי מה שקרה.
אשתו הגיעה אליו, כשהיא ממררת בבכי, וכל כולה שבורה, נפשית וגופנית. בעלה ניסה להרגיע אותה בעדינות, ניסה לנחם אותה ולומר לה שהכל משמיים, שזו כפרת עוונות וכו’, עד שהיא נרגעה מעט, ושבה לעצמה. אחרי שהיא נרגעה, הוא סיפר לה שהרב שמאי ביקש מהם לבוא אליו ביחד, כדי לומר להם דבר מה חשוב לגבי מה שקרה לה, והם הלכו אליו.
הרב אמר להם: “אני רוצה לספר לכם סיפור”. הוא סיפר להם, שלא מזמן פרץ בבני ברק ויכוח בין שני חרדים, והויכוח עלה לטונים גבוהים, ואנשים התאספו מסביב. אחד מהם אמר מילים קשות ביותר לאדם השני, ובייש אותו וביזה אותו בפרהסיא באופן חמוּר, ממש שפך את דמו בדבריו, ממש “גמר” את האדם השני, שנשאר פגוע ומסכן.
אדם אחד, מהציבור שהתאסף מסביב, הלך לעבר האדם שנפגע, ואמר לו: “יש לי בקשה אליך. אני סובל כבר עשרים שנה ייסורים: אין לי ילדים. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, שתמחל לאותו אדם שביזה אותך ופגע בך, שתמחל לו בלב שלם, ותבקש שהזכות של המחילה שאתה מוחל לו תעבור אלי, ושבזכות הזו אני אזכה להיפקד בילד”. ענה לו אותו האדם: “אם כך, אני מוחל לו בלב שלם, ויהי רצון שהזכות הזאת תעמוד לך, ובזכות זה תיפקד עוד השנה בזרע של קיימא”, ואכן באותו החודש ממש נפקדה אשתו.
אמר להם הרב: “בדיוק היום היתה ברית המילה, ואני חזרתי עכשיו מהברית לכאן. בדיוק כשחזרתי מהברית, שמעתי את הסיפור שקרה, ולכן קישרתי בין הדברים. אם כן, אני מציע שתמחלי בלב שלם לאותה אישה, לכו הביתה, ותבקשו מהקב”ה מה שאתם צריכים“.
גם לאותו זוג לא היו ילדים. הם הלכו הביתה, והאישה אמרה: “ריבונו של עולם, אני מוחלת בלב שלם לאותה אישה, ויהי רצון שבזכות המחילה הזו, אני! אזכה להיפקד עוד השנה בזרע של קיימא”, ובדיוק באותו החודש היא נפקד
בשעה טובה נולד להם בן. בעלה באותה תקופה היה לומד כל הזמן בספר מסויים, וחשבו אולי כדאי לתת לילד את השם של הרב שחיבר את הספר. אבל לא היתה הסכמה אם לקרוא לילד בשם של הרב, או לא. כשנולד הילד הוא קיבל צהבת חמורה יחסית, ויומיים לפני מועד הברית לא היה סיכוי שהברית תוכל להתקיים בזמן, אז האב נסע לדבר עם המוהל. כשהוא נכנס לרחוב של המוהל, הוא הופתע לראות שהרחוב של המוהל הוא על שם בעל הספר. הוא אמר לעצמו שכנראה משמים מאותתים לו שהוא יקרא לבנו בשם הזה, מיד אחרי שהוא החליט לקרוא לילד על שם הרב, הצהבת של התינוק הלכה ונעלמה, והברית התקיימה במועדה, נגד כל הסיכויים. הסנדק בברית היה כמובן הרב שסיפר להם את הסיפור.
מכאן תבינו את הכוח של מחילה, כמה חשוב למחול אחד לשני. אמנם זה דבר קשה מאוד, אבל בגלל שזה קשה השכר הוא גדול מאוד.
