עוזרי החיות
אוף, מתי הם יגיעו? הפגישה נועדה לשעה 16:00 והם עוד לא באו!
הרשו לי להציג את עצמי. אני אורי. אני שייך לחבורת “עוזרי החיות” שכוללת את: אורי(אני), אמיתי, איתמר, יאיר, ארבל, נווה ואוֹרי. אני מאוד אוהב חיות לכן אני נמצא בחבורה הזו. יש לנו מפקדה סודית שנמצאת בעליית הגג של ביתי. מהמפקדה אנו יכולים להתחבר לכל המשדרים שהותקנו.
משדר זה מכשיר שמתקינים על בעלי חיים. יש משדרים עם חיישני מוות שאם החיה לא זזה במשך 4 שעות הוא מצפצף. כשחיישני המוות מצפצפים אנו יוצאים אל החיה וכל עוד היא בחיים אנו מנסים לטפל בה ככל יכולתנו, ואם אנו רואים שמצבה חמור מדי אנו מזעיקים איש בקיא בעניין.
דינג דונג! מישהו הגיע! טסתי במורד המדרגות ופתחתי את הדלת.
אמיתי עמד בפתח הבית, “השאר מגיעים עוד רגע” אמר אמיתי, “באמת, פשוט בטלנים! לא נוסעים מספיק מהר באופניים!
נו טוב, מה אתה מתכנן להיום?”
“אני רוצה לבדוק מה עם המגלן, אני עוקב אחרי הנדידה שלו כבר שבועיים” אמרתי.
דינג דונג! נשמע עוד צלצול, פתחתי את הדלת.
הפעם עמדו בפתח כל שאר החבריה, הם נכנסו אחד אחרי השני וכולנו התחלנו לפטפט.
לפתע החל להישמע בחדר צפצוף מחריד! ארבל החוויר, לכל אחד מאיתנו עברה בראש אותה מחשבה, חיישן המוות.
רצנו למפקדה וראינו מסך ובו תמונה של בז מהבהבת באדום.
מהר מאוד מצאנו את מיקומה הגאוגרפי במפה ורצנו במהירות החוצה.
יצאנו מהישוב דרך השער מצוידים במפות של האזור.
זה לא כזה קל למצוא בז שאינו משמיע קולות במטע זיתים ענק.
“כמו למצוא מחט בערמה של שחת” לדבריו של איתמר.
לבסוף יאיר מצא אותו כשהוא חי, לקחנו אותו לביתי וטיפלנו בו. קראנו לו בָדוֹם.
הוא נמצא אצלי כבר ימים רבים, לאט לאט הוא נקשר אלינו, הוא כבר מכיר את שעות הארוחה ומכיר את כל חברי.
יום אחד ישבנו כולנו בפגישה אצלי במעבדה. לפתע נשמעו דפיקות בדלת, רצנו לכניסה. עמד שם איש מוזר, בלבוש של פקחי טבע.
“שלום ילדים! ” הוא קרא בקול שנשמע מאוד מלאכותי. ” מצאתי חיה שזקוקה לטיפול דחוף ואין מרפאה וטרינרית באזור, תוכלו לתת לי לבדוק את המעבדה שלכם ולראות אם היא מתאימה?” הוא אמר זאת בקול שנשמע כמו שהוא מדקלם. אוֹרִי פתח את פיו כדי לומר משהו אך אמיתי משך אותנו במהירות לצד החדר. “האיש הזה לא מוצא חן בעיניי” אמר.
“אמיתי, אתה חי בתוך ספר בלשים, לא כל איש שמתקרב הוא פושע!” ענה לו איתמר ואנחנו הסכמנו איתו.
אחרי שהראינו לו את המעבדה, האיש הציע שנצא לטיול בגבעות והסכמנו. בטיול התקדמנו לעבר בקתה מוזרה. “כאן אני גר.” האיש אמר. נכנסנו. פתאום התנפלה עלינו חבורה של גברים חסונים! נאבקנו אבל מהר מאוד הם לכדו אותנו. “אנחנו דורשים סיסמה למחשב שלכם!” הם צעקו. לא הסכמנו לענות ולכן נכלאנו.
“אסור לנו לתת להם את הסיסמא למחשב!”, אמר ארבל “אם ניתן להם את הסיסמא הם ידעו איפה כל החיות נמצאות ויוכלו לפגוע בכולם!”
“אבל מה נעשה? אנחנו לא יכולים להישאר כאן לנצח! ומי יודע מה הם יעשו לנו” אמר איתמר.
ישבנו בחדר ולא הצלחנו להירדם. לא ראינו מוצא.
קול נשמע! זו הייתה הצרחה של בָדוֹם! הוא ניקר את החבלים שקשרו אותי ואני התרתי את חברי. קפצנו מהחלון ורצנו הביתה.
כך מתנהג חבר נאמן, אפילו חיות יכולות להיות חברות כאלו.
