מבחן לשלג
לפני שנים רבות, בין ההרים הירוקים של ארץ חדי-הקרן, חיה משפחה של חדי-קרן. חדי-הקרן אהבו מאד את חייהם, ואהבו מאד את מקום מגורם. בארץ הזאת היה משהו מאד מיוחד. לא היו מריבות ומחלוקות או מתיחות בין חדי-הקרן האווירה הייתה נעימה מאוד והם אהבו אחד את השני וחיו יחד בשלום ובשלוה.
יום אחד, כשכל חדי-הקרן כבר הלכו לבית-הספר, שלג, אחת מחדי-הקרן הבוגרים יותר, לא רצתה ללכת לבית-ספר. בדרך כלל כל יום כל התלמידים הולכים בשמחה לבית הספר אך היום, שלג לא רצתה ללכת לבית-ספר. למה? מפני שבאותו היום היה לשלג מבחן בחשבון. שלג לא אהבה את המקצוע חשבון, והיא גם לא ידעה את החומר די טוב. אמא של שלג, קרן, אהבה מאד את הבת שלה ומאד רצתה שהיא תהנה מבית-הספר. קרן תמיד אהבה מאד את בית ספרה ותמיד רצתה ללמוד עוד, ועוד ועוד. לעומת זאת, אבא של שלג שנא את בית-ספר יותר מכל דבר. כל חייו הוא גם שנא אבוקדו, אבל הוא שנא את בית-הספר יותר מאבוקדו. לאבא של שלג קראו בן, והוא דאג לשלג מאד. בן ניגש לשלג, חיבק אותה, ליטף לה את הראש ואמר,” שלג, יקרה, מדוע את לא רוצה ללכת לבית-ספר?” ” יש לי מבחן בחשבון ואני לא יודעת את החומר.” ענתה שלג והתחילה לבכות.” אל תבכי, יקרה שלי, תנגבי את הדמעות שלך אני אעזור לך ללמוד את החומר למבחן ואז רוצי לבית-ספר.” אמר בן. שלג ישבה עם אביה ועברה בזריזות על החומר.
היא התלבשה, הכניסה את הספרים שלה לילקוט, פתחה את הדלת לחדרה, נישקה את קרן ואת בן, ורצה לבית-ספר. “יום נעים!” קראה קרן אחריה. “להתראות! יום טוב אמא!” ענתה שלג והתחילה ללכת לבית-ספר. כעבור אחת עשרה דקות, שלג פתחה את הדלת לכיתה ג2 ונכנסה. המורה שירי במלירן ישבה על כיסא המורה, והייתה שקועה במחשבות. כשהיא שמה לב ששלג נכנסה, היא בקשה לדבר עם שלג. שלג קצת פחדה, אבל היא הלכה בנחת לשולחן של המורה. “שלג, למה איחרת?” שאלה המורה. ” אאאא… אבא שכח להעיר אותי…” אמרה שלג. “טוב, אבל בעתיד נא לא לאחר, ואם כן, אז נא להביא פתק איחור. בסדר?” שאלה המורה. “בסדר.” אמרה שלג בקול מעצבן. ” שלג,” אמרה המורה, “הכל בסדר?” “כן, ברור.” ענתה שלג ומיד הלכה למקומה ליד חברתה, ניצן. “שלום ניצן.” אמרה שלג. “שלום שלג, מה שלומך?” שאלה ניצן. “בסדר.” ענתה שלג. “שלג,” אמרה ניצן, “גם את מפחדת מהמבחן בחשבון?” “קצת…” אמרה שלג והתחילה לקרא את הספר שלה. “איזה ספר יפה.. “לחשה שלג לניצן. “נכון, גם אני קראתי את הספר על חוף הים ונהנתי ממש ממש.” ענתה ניצן בשקט. “ילדים, יש צלצול! צאו להפסקה!” הודיעה המורה שירי. כעבור שלוש שניות לא היה אף אחד בכיתה חוץ משלג, ניצן, והמורה שירי “ניצן, שלג הכל בסדר, נכון?” שאלה המורה שירי.” כן, מה קרה, למה את שואלת, המורה?” שאלה ניצן. “לא, כלום, הכל בסדר, פשוט שאתן נראות עצובות.” אמרה המורה. רק שתדעי, הכל מעולה.” ענתה שלג מהר מאד. אחרי חמש שעות, שבע עשרה דקות, ושלשים שניות, הגיע שיעור חשבון. שלג וניצן דאגו מאוד. המבחן היה בשיעור הקרוב. המורה נכנסה לכיתה, הכיתה הייתה בדממה, “שלום בנות” אמרה המורה, “היום נעשה את המבחן. שלג,” אמרה המורה, “את יכולה בבקשה לחלק את הדפים?” “כן” אמרה שלג וקמה ממקומה. היא ניגשה לשולחן המורה. כשהמורה ראתה את פניה החוששות היא מיד הסבירה ופנתה לכל הכיתה ואמרה: “בנות יקרות, אין מה לדאוג מהמבחן. המבחן הוא בשביל ללמוד ממנו”. כשסיימו כולם את המבחן המורה בדקה את כל המבחנים וביניהם המבחן של שלג. כשהמורה הביאה לשלג את המבחן שלג לא האמינה למראה עיניה היא קיבלה 100 במבחן. היא הייתה מאוד שמחה. כעבור שעה קלה המורה שירי צעקה בקול, “נגמר היום, נתראה מחר, ילדים!” “להתראות המורה, נתראה מחר!” ענו הילדים. “ניצן, את רוצה לבא לבית שלי?” שאלה שלג. “כן, אשמח לבוא, שנרוץ הביתה?” שאלה ניצן. “טוב, התחלתי!” כעבור שש דקות פתחה ניצן את הדלת לביתה של שלג והודיעה, “שלום קרן, שלום בן!” “שלום ניצן,” אמרה קרן, “איזה יופי שבאת להתארח אצלנו, בואו שבו במטבח ואתן לכן לאכול”. “תודה קרן” אמרה ניצן, ושלג הוסיפה “תודה אמא”.
