יומנה של גפן
אני משדרות,פעם, בחיים הרגילים, הלכנו לבית הכנסת בשבת של שמחת תורה, ובו עשינו את ההקפות אני משפחתי וקהילתי,שמחנו ונהננו ופתאום הגיעו שוטרים באמצע ההקפות ואמרו:” עליכם להיות מוכנים לכניסה למקלטים, יכול להיות שתהיה אזעקה”. אני לא הבנתי מה קרה, ואמא שלי אמרה לי ולאחים שלי:”מתוקים שלי עליכם להיות קרובים אלי או אל אביכם” ,אז נבהלתי, והייתי ליד אמא שלי בזמן שנשאר, ולא הייתי יותר בהקפות, וכשחזרנו הביתה התקשרו לאבא, ואמרו לו שהוא צריך לנסוע לצבא, ואז עוד יותר נבהלתי ושאלתי את אמא שלי:” מה קורה?” כי אבא עוד מעט נוסע והשוטרים באו באמצע ההקפות אז אמא שלי אמרה: “אוי מתוקה שלי כרגע יש מלחמה ולכן אמרו לאבא שהוא צריך ללכת להילחם”. באותו הלילה, לא הצלחתי להירדם, ורק חשבתי על המצב. למחרת בבוקר,לא הלכנו לבית ספר שלנו ועשינו זומים ובאחד הזומים, דיברנו על המצב,ושאלו את הילדים אם אחד ההורים שלהם התגייס, ואני אמרתי שכן, ואז היה לי הרגשה לא טובה בבטן, ובסוף הזום הלכתי לאמא שלי חיבקתי אותה ובכיתי. למחרת אבא חזר ואמר שהוא פה לאפטר, והוא אמר שהוא פה רק לעוד יומיים, ויחזור בעוד חודש. ביום שלמחרת דפקו על הדלת,פתחנו את הדלת ואמא דיברה עם חייל, באותו רגע נכנסתי ללחץ ושאלתי את אמא שלי:”אמא מה עושים עכשיו” היא אמרה לי:”אנחנו עוזבים את הבית” שאלתי את אמא שלי:”לאן הולכים?” ,היא אמרה שאנחנו הולכים לקיבוץ. הלכנו לאוטו ונסענו,באמצע הדרך חשבתי מחשבות רעות,על מה שיש בקיבוץ,כי לא ידעתי מה זה, אבל אז נרדמתי, פתאום אמא שלי העירה אותי ואמרה:”הגענו לקיבוץ”.כשיצאתי מהאוטו,ראיתי במו עיני מה שיש בקיבוץ, וזה לא היה כזה נורא ,ראיתי ילדים רוכבים על אופניים, וילדים רצים, ומועדון של משחקים, ואחד האנשים בא אלינו ואמר:”בואו ואראה לכם איפה תישנו”. אז הלכנו לשם, ובדרך,ראיתי דשא ירוק יפה, ופרחים, ולבסוף הגענו לחדר שלנו, נכנסנו פנימה, וראיתי מה יש לנו בתוך החדר,היו מיטה וספה. ואז אמא אמרה:”מאוחר, הגיע הזמן ללכת לישון”. אחרי המקלחת שמתי ראש על הכרית ובכיתי מלא. בבוקר קמנו והלכנו לחדר האוכל, הבטתי סביב וראיתי עוד ילדים בגילי ליד הוריהם. לכולם היה מבט מוטרד בעיניים, אבל בטח גם לי. הלכתי לקחת כריך וכשהסתובבתי בחזרה לא ראיתי את אימי או את אחיי, לא הבנתי איפה הם נמצאים! בדקתי בכל פינה ולא ראיתי אותם! יצאתי החוצה חיפשתי מאחורי חדר האוכל גם שם לא ראיתי אף אחד! אז חזרתי לחדר בדקתי אם הם שם והם לא היו שם! הלכתי לספסל אחד התיישבתי והתחלתי לבכות וחשבתי איפה הם יכולים להיות. כשהרמתי את הראש ראיתי איש בלי יד מתקרב לכיווני, הוא התיישב לידי ושאל:”מה קרה? למה את בוכה?” אז אמרתי לו:”הלכנו לחדר האוכל ואיבדתי את אימי ואת אחיי” ואז הוא הבטיח לעזור אז הוא התקשר לאמא והיא הבינה מיד איפה אני ואמרה שהיא מגיעה. היו לנו כמה אז דיברתי עם האיש הנחמד שסיפר שהוא מנחל עוז ואחרי שנאבק במחבלים איבד את היד אבל הוא מודה לקב”ה בכל בוקר על זה שהוא בכלל חי. אני חשבתי ,מתי המצב הזה יגמר?,מתי אבא יחזור? מתי נחזור הביתה?,אבל לא היו לי תשובות לשאלות האלה וגם לא לאף אחד.
