בשבעה ביום השביעי
קוראים לי הילה. בחופש הגדול שלפני מלחמת “חרבות ברזל” עברנו דירה מירושלים לשדרות. אם אתם שואלים האם פחדתי? אז התשובה היא לא. לא פחדתי ואתם יודעים למה? כי בירושלים יש הרבה פיגועים, ופה בשדרות זה רק אזעקות. אז מה כבר יכול להיות?
היום הראשון ללימודים הגיע. לא כל כך התרגשתי כי פגשתי כבר כמה חברות, ואפילו הספקתי להתחבר במיוחד לרותם שגרה בבניין לידי, נפגשנו המון ושיחקנו ביחד.
האזעקה הראשונה ששמעתי קרתה בזמן משחק המשותף שלי עם רותם. הפעם די פחדתי, כי אני לא ידעתי איפה המרחב המוגן. כל אחד רץ למקום אחר, ולא ידעתי לאן לרוץ. ידעתי שאם לא ארוץ מהר אחרי מישהו, אולי אפגע. רצתי במהירות אחרי רותם והגענו בשלום למרחב המוגן.
עבר זמן מאז. התאקלמתי במהירות והכרתי את הסביבה. החגים עברו בשמחה ובנעימים עד לחג שמחת תורה…
תמיד אהבתי את שמחת תורה מכל שאר החגים. בערב השתתפנו בשבע ההקפות, התפללנו, רקדנו, שרנו ונהנינו. חזרנו הביתה וערכנו סעודה חגיגית משותפת.
למחרת בבוקר, בסביבות 6:00 בבוקר התחיל הכול. בד”כ אנו מתעוררים די מאוחר, אך באותו יום התעוררנו מוקדם מהרגיל. שמענו את האזעקה הראשונה. למרות שהייתי כבר רגילה לאזעקות, נבהלתי מאוד מכל האזעקות הרבות שנשמעו סמוך כל כך אחת לשנייה. מאוחר יותר, התקשרו לאבי ואחי והודיעו להם שמחבלים נכנסו לארץ והם צריכים להצטרף בצו 8 ללחימה. נפרדו מהם בדאגה ומיד חשבתי על רותם חברתי. הוריה נסעו לחופשה בצפון והיא נשארה עם אחיה הגדול ושני אחים קטנים.
שיתפתי את אמא בדאגתי לרותם. אמי הציעה שהם יבואו אלינו. רצתי במהירות לביתה של רותם. אחיה הגדול גם קיבל טלפון בהול לגיוס צו 8 והוא שמח שאחיו יוכלו לבוא איתי ולהישאר אתנו בממ”ד.
רותם התרגשה מאוד מהאכפתיות שלנו. חזרנו בריצה לביתנו ברקע האזעקות הרבות. ב”ה הכל עבר בשלום אצלנו במשפחה. אני שמחה שיכולתי לעזור לרותם ואחיה והם הרגישו יותר בטוח עם משפחה נוספת. זאת למדנו מהרב מרדכי אליהו זצ”ל שגם במצבים קשים צריך שתהיה לנו ערבות הדדית ותמיד נחשוב על האחר. באחדות ננצח!
