תמיד הייתי ילד קצת שונה. כזה שאין לו הרבה חברים, לכל היותר חבר אחד וגם הוא לא חבר קרוב, אותו רגשתי בנוח לשתף במה שעובר עלי.
לא לקח זמן רב עד שהבנתי שהחברים לכיתה החליטו לעשות עלי חרם. אבל בואו ואספר לכם איך הכול התחיל. זה קרה בגיל 9, אז הבנתי שמשהו לא בסדר מתחיל להתרחש סביבי.
היו כל מיני סימני שאלה שהרכיבו לי את הפאזל להבנה שזה החלטה משותפת איתה כל ילדי הכיתה הסכימו פה אחד. אמנה לכם כמה דוגמאות: כשרועי, ילד מהכיתה, חגג יום הולדת כול הכיתה הוזמנה. כולם דיברו על זה, התרגשו מאוד, ואילו אני חיכיתי להזמנה שאפילו ביום החגיגה עדיין לא הגיעה.
אך לצערי אספר לכם שזה לא הדוגמא היחידה. גם במשחקי ספורט או כל פעילות אחרת, היו בוחרים אותי אחרון וגם זה רק כי המורה אמרה שכל ילדי הכיתה צריכים להשתתף בפעילות הכיתתית.
זה הגיע למצב עד כדי כך גרוע שאפילו כשהמורה מחלקת זוגות בכיתה אף אחד לא רוצה להיות איתי, והמורה בלית ברירה נאלצה לצרף אותי לשלישייה כדי שלא אשאר לבדי. כשהייתי שואל אם אפשר להשתתף במשחקים תמיד היו מעיפים אותי החוצה בלי לתת לי אפילו הזדמנות אחת.
לפעמים אני מרגיש כאילו זו לא הכיתה שלי, כאילו נכנסתי בטעות לכיתה הלא נכונה. כולם הסתכלו עלי כעל ילד שקוף שאין לו רגשות. שלא מעניין אם אני לבד בהפסקות, בפעילויות, במשימות כיתתיות או בית ספריות.
וכך כמו שאתם מתארים לעצמכם לא הייתה לי שום מוטיבציה לקום מידי בוקר וללכת לבית הספר למקום בו אני מרגיש לא רצוי לא אהוב וחסר משמעות. כך היה עובר יום ועוד בתחושות קשות של עצב גדול וחוסר אונים.
מדי ערב הייתי הולך לישון בתפילה שמשהו במצב הקשה הזה ישתנה. שיתרחש נס וארגיש אחרת, שאזכה לחוות חיי ילדות בריאים ותקינים, כמו כל ילד רגיל.
ובוקר אחד זה קרה. בהפסקה החלה מריבה בין שניים מילדי הכיתה. ראיתי ששניים מילדי הכיתה. המריבה החריפה והתעצמה, עד כדי מכות בין השניים. אף אחד מהילדים לא העז אפילו להתקרב לשם. עמדתי בצד והבנתי שאסור לתת למצב הזה להמשיך, אז עזרתי אומץ ונכנסתי ממש ללב המריבה בכדי להפריד בין השניים. אפילו בהבנה שאחטוף מהם בעצמי, תוך כדי הניסיון להפריד. כשהצלחתי במשימה הרחקתי כל אחד מהם לקצה השני של הכיתה כדי שיירגעו ויפסיקו את הקטטה.
לאחר מכן, בהפסקה השנייה יזמתי מפגש של שני החברים על הספסל במרחב בית הספר. כל אחד מהם סיפר את הצד שלו, הסביר מדוע כעס ויחד הבנו מה הייתה הבעיה. כמובן שהשיחה הסתיימה בפתרון של הבעיה ובהשלמה של שני הצדדים.
מאז החל מהפך גדול ביחס הכיתה כלפי. כולם תמיד שתפו אותי בכל מיני דברים, אפילו הגעתי למצב שהייתי הראשון שמקבל הזמנה לימי הולדת. ההרגשה שלי כלפי הכיתה השתנתה. פתאום אני קיבלתי יחס מיוחד, ואני מרגיש בדיוק ההפך מלהיות ילד שקוף. כיום אני יכול לספר לכם שיש לי הרבה יותר מוטיבציה לקום בבוקר וללכת לבית הספר. כמובן שזה גרם לכך שהרגשת השייכות לכיתה קיבלה שמעות אחרת לגמרי.
אם להודות באמת זאת הרגשה ממש נחמדה. זה לא ברור מאליו שמילד שעשו עליו חרם הוא הופך לילד שכיף ממש להיות בסביבתו.
למדתי שצריך מההתחלה להיות אמיץ ולא לפחד מלהשמיע את קולי. בנוסף למדתי מסר מאוד חשוב לחיים, אסור לנו לוותר על האמת שלנו, להשמיע את דעותינו, רגשותינו ותחושותינו.
אם לא נעשה זאת, נוותר על עצמינו, והתחושה הקשה תלווה אותנו מדי יום ותקשה עלינו לתפקד ולחיות חיים של הנאה וכיף.
