הסיפור של סבא אהרון
“סבא ספר לי סיפור” אמרה יעל. אחרי שסיימה לאכול, קרא לה סבא לחדר, הוציא אלבום תמונות, והצביע על תמונה. בתמונה נראה תינוק.
“מי זה התינוק המתוק הזה, הוא לא אמא!” שאלה יעל
“סבלנות יעל” אמר סבא, פתח את האלבום והתחיל לספר…
כשהוריי החליטו לעלות לארץ הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה, ובארץ שלטו הבריטים.
אחרי כמה חודשים התברר להם שהדרך היחידה היא ללכת לעדן כדי לעלות לארץ, דרך זו מסוכנת מאוד.
למסע יצאו אבא, אמא בהריון ותינוק בשם אהרון.
אחרי זמן מה הגיעו לעדן והמצב שם לא היה הכי טוב, הרבה מחלות, מחסור באוכל וכו’…
הם היו צריכים לחכות שייתנו להם רישיונות עליה לארץ, כי אם הם לא יקבלו, הם לא יוכלו להיכנס לארץ.
הסוכנות היהודית הייתה אחראית על רישיונות אלו, והיא הייתה צריכה להחליט למי לתת את הרישיונות ולמי לא. היה להם סדר עדיפויות ובראשו היה את יהודי אירופה כי מצבם היה לא טוב.
המשפחה חיכתה זמן רב לרישיונות, ואימי הייתה צריכה ללדת…
כאשר התינוק נולד לא עשו לו ברית מילה כי לא התאפשר, אבל קראו לו ציון.
הסוכנות ראתה שהיא לא מצליחה לשלוח את הרישיונות לאירופה כי השואה התחילה, אז שלחה אותם לתימן. לשמחתם, ההורים שלי זכו ברישיונות, ועלו לאוניה העולה לארץ.
אחרי זמן מה הגיעו לנמל חיפה בהתרגשות רבה, וכשהגיעו – כל משפחה קיבלה בית קטן להתגורר בו. המשפחה דאגה לעשות ברית מילה לציון התינוק, ואחרי כמה חודשים כל המשפחה חלתה חוץ מציון הקטן.
הרופאה ששמעה זאת אמרה להם שיביאו את התינוק והם ישמרו עליו עד שהמשפחה תחלים.
יומיים לאחר שמשפחתי החלימה, אמי אמרה לאבי שילך ויביא את ציון מהמרפאה.
אבי הלך למרפאה ושם אמרו לו שהילד חלה והם שלחו אותו לבית החולים הדסה בתל אביב,
אבי חזר הביתה וסיפר לאמי כל מה שקרה, היא אמרה לו שילך מהר לקחת את ציון משם,
אבי הלך לחפש את בית החולים יחד עם דודי, אך כאשר הגיעו לשם אמרו להם שהילד מת ממחלתו…
האבא היה מופתע מאוד, איך תוך יומיים ילד מספיק להיות חולה ולמות?! הוא חזר לביתו בצער גדול וסיפר לאמי את מה שהתרחש.
בצער גדול, המשפחה ישבה שבעה על הילד המת.
“רגע, האבא צדק! איך תוך יומיים ילד מספיק להיות חולה ולמות?!” קטעה יעל את הסיפור.
סבא אמר: “את צודקת יעל, זה באמת מוזר”. והמשיך: “כששמעתי את הסיפור גם אני אמרתי זאת, לכן לפני כמה שנים התחלתי לחקור את זה וגיליתי שציון לא מת אלה כשאבי הלך להביא את ציון מבית החולים, הרופאים החביאו אותו. לאחרונה, גיליתי לצערי שציון נפטר כבר מזמן, אבל איני יודע איפה הוא קבור ועד היום אני ממשיך לחקור את העניין..”
“יכול להיות שאימצו אותו” אמרה יעל
“יכול מאוד להיות, אבל אנחנו לא יודעים מי” אמר סבא.
צלצול טלפון קטע את השיחה, וסבתא ענתה, “יעל מחכים לך למטה, תרדי בבקשה” אמרה סבתא,
“אני באה, תודה סבא, היה סיפור מאוד מעניין… אני בטוחה שעוד תצליח לגלות את האמת”
סבא חייך ואמר: “תודה, נכדתי האהובה”. יעל יצאה מביתם של סבא וסבתא עם עצב בעיניים ועם חוסר הבנה: “למה עשו את זה? למה הפרידו את ציון מבני משפחתו האוהבת?”
סבתא ליטפה את ראשה של יעל ואמרה: “אל תהיי עצובה, כך ה’ רצה שיקרה…”
*מבוסס על סיפור אמיתי שסבי, דוד חוברי, סיפר על אחיו שנעלם במסגרת פרשיית “ילדי תימן” העצובה.
