ישבנו לארוחת ערב, מלווה מלכה, כל המשפחה, דיברנו והיה בסה”כ בסדר עד שפתאום אבא הכריז: “עוברים דירה לפלורידה!” ואני הייתי כזה “לא!, זה לא קורה לי!” וכמעט התעלפתי! שאלתי את אבא אם הוא רציני, אבל הוא היה רציני מאוד. עליתי לחדר וטרקתי את הדלת בחוזקה, “אוף איתם!” חשבתי “הם לא יודעים כלום!” כעבור כמה דקות אבא דפק על הדלת קלות, פתחתי ואני לא יודע למה, אז אל תשאלו אותי. אבא נכנס ואמר: “נועם אני רוצה לדבר איתך” והמשיך: “קודם כל אנחנו עוברים לפלורידה וזה סופי”, כבר ההתחלה היא אוף אחד ארוך. הוא אמר: “אני רוצה לספר לך סיפור על סבא משה, זוכר אותו? ביקרנו אותו לפני שנתיים” “כן אני זוכר אותו” עניתי ונזכרתי בביקור המעניין. ואז אבא התחיל לספר: “לסבא היתה שרשרת נדירה עם המון יהלומים ששווים המון, המון כסף!, הוא המשיך לספר: “בתקופה ההיא היה לו מפעל שמייצר גבינות. יום אחד כנופיית פושעים רצתה לגנוב את השרשרת, אז הם עשו לסבא תרגיל: הם העלילו שהגבינה עם חיידקים וכשסבא היה צריך להתעסק עם עניין הגבינה, הפושעים פרצו לביתו של סבא וגנבו את השרשרת!. “רגע אבל אני זוכר שראיתי שרשרת כזו כמו שסיפרת, השרשרת חזרה אל סבא!?” אמרתי ואבא ענה: “חכה רגע,תן לי להמשיך!, תשמע את סוף הסיפור ותדע הכל”. “כשסבא חזר הביתה הוא שם לב שגנבו לו את השרשרת, כשגילה זאת במקום לבכות, הוא צהל! הוא שר: “אין עוד מלבדו” ו”הכל טובה”!. עברה שנה, כל הסיפור כבר היה מאחוריו, זה היה ביום שבת בבוקר הוא צעד בסמטה הקטנה, הצדדית, והמלוכלכת בדרך לבית הכנסת, פתאום, בין הלכלוך ראה משהו מבצבץ, ומנצנץ אליו, השרשרת! סבא התרגש, הוא ידע שזה שכרו על שלא כעס, ומאז לא גנבו כלום מסבא וסבתא, כי ידעו שמה שהם יגנבו, לא משנה מה יחזור אליהם.” ובזה חתם את הסיפור, רגע לפני שיצא מהחדר אמר: “תחשוב על הסיפור הזה” ואני חשבתי והחלטתי: “מעכשיו אין כזה דבר שנועם כועס!, אני לא כועס!” החלטתי והלכתי לישון.
ביום ראשון הפתעתי את אמא, אמרתי לה שאני מוכן לטוס! אמא חשבה שאני צוחק, אבל אמרתי לה שאני רציני אני מוכן לטוס לפלורידה! אמרתי כדי להבהיר לה שאני רציני. עבר שבוע, הגיע זמן לטוס, נפרדתי מחבריי שחיכו לי בשדה התעופה ועליתי למטוס, הסתכלתי בשדה התעופה שהלך וקטן ולא אמרתי מילה, כשהגענו לפלורידה היה ערב, הגענו לביתנו החדש והתפצלנו – אני לחדרי לישון, ואבא ואמא פנו לחדרם. כשקמתי בבוקר התארגנתי על בגדים והלכתי למטבח שם חיכתה לי כבר אמא ,היא היתה מוכנה ליציאה ואמרה: ” אני אראה לך איפה בית הספר שלך”. נכנסנו למכונית החדשה שלנו ( התברר שאבא ואמא דאגו להכל!) כשהגעתי לבית הספר התפעלתי, זה היה בית ספר גדול מאוד ומפואר. נכנסתי לכיתה בדיוק כשהתחילו את השיעור, המורה הציגה אותי בפני התלמידים וחשבתי שיהיה בסדר בסך הכל פה. ואז, נהרס לי היום – המורה הושיבה אותי ליד תלמיד שמסתבר שהוא הכי מקובל בכיתה, ויוצא שהפרדתי בינו לחבר הכי טוב שלו שישב לידו, כששמתי את התיק על הכיסא הילד (שמסתבר שקוראים לו ג’ון ) סינן לעברי : ” אני הולך להרוס לך את החיים” עם מבט עצבני ואז הבנתי שנכנסתי לצרות ממש אבל ממש גדולות וזה מה שקרה. ג’ון החל להביך אותי כמה שיותר בהתחלה זה היה רק הוא, אח”כ גם החבר הכי טוב שלו, שאליו הצטרפו עוד כמה תלמידים, עד סוף החודש זה הפך לכל הכיתה. ניסיתי לדבר איתם אבל זה לא עזר. החלטתי לא לכעוס עליהם, רק הודעתי להורים. יום אחד בלילה לא הצלחתי להירדם והייתי במיטה ואז שמעתי שיחה של ההורים: אמא אמרה :”אני לא יכולה לראות אותו ככה עוד, אולי נחזור לארץ?” ואבא ענה:” האמת , לא כ”כ הולך לי בעבודה, וגם אני לא יכול לראות אותו ככה” ובעצם הוא רמז לאמא: “חוזרים לישראל!”. מיד כשמעתי זאת הודעתי לכל החברים שכנראה אני חוזר!, הלכתי לישון. כשקמתי בבוקר ירדתי למטבח ואמא כרגיל חיכתה לי שם ואמרה:” אנחנו חוזרים לישראל!, תארוז ומחר אנחנו טסים.” אתם לא יודעים כמה התרגשתי, בשדה התעופה ובמטוס אמרתי: ביי ביי פלורידה, שלום שלום ישראל!” הודעתי לחברים שאני מגיע לארץ, כשהגעתי נישקתי את אדמת הארץ וחבריי חיכו לי בשדה התעופה. הבנתי שזה היה השכר על זה שלא כעסתי ובזה הסתיים סיפורי.
