אבא שלי תמיד סיפר לנו על אלי כהן, אבל אף פעם לא האמנתי שזה יקרה. לא, לא פגשתי את אלי כהן בעצמו, הוא נהרג בידי הסורים, אבל לפחות הילדים שלו ואשתו חיים. בחופשת פסח נסענו לירושלים, וכשהיינו שם אבא שלי אמר שיש לו הפתעה בשבילנו. עלינו לאוטו ונסענו למקום שגם אני וגם אחים שלי לא הכרנו, וכך המשכנו את הנסיעה כשאנחנו לא יודעים כלום.
הגענו למקום שנראה לי כמו עיר רגילה, (הרצליה) לא משהו מיוחד, אבל אם אבא לוקח אותנו לפה כנראה שיש סיבה. עצרנו בחניון וכולנו יצאנו מהאוטו וראינו שכונה שנראתה רגילה .
היה שם סוג של בית עם שתי קומות. עלינו במדרגות ופתאום גילינו בעיה, אין לנו מושג איך נכנסים לבית! אבא שלי הוציא את הטלפון והתקשר, שמענו קול של בת. לא היה לנו מושג מי זאת, זה היה מאוד מוזר. אחרי שהיא הסבירה לאבא בטלפון איך נכנסים סוף כל סוף נכנסנו לבית בזכות האישה שאבא התקשר אליה, ועדיין לא ידענו מי זאת.
נכנסנו ואז ראינו מלא תמונות של אלי כהן. היו שם שתי ספות אחת גדולה ואחת קטנה, ואותה האישה ישבה על הספה הגדולה. היא הייתה נראית זקנה עם קמטים. היא אמרה לנו: “בואו, לא להתבייש! אל תעמדו סתם ככה בכניסה” (האמת שלא בדיוק עמדנו בכניסה אבל שיהיה..) ואנחנו אמרנו: “שלום גם לך”. עדיין לא הבנו מי זאת ולמה אבא הביא אותנו לפה, היא לא נראית אישה חשובה… הסתכלנו על הבית, על התמונות ואז הבנו. ראינו תמונה שלה ושל אלי כהן! היינו בשוק, אבא אמר שהיא אשתו של אלי כהן, ולידה ראינו תמונה עם ילדים קטנים. הבנו מיד שאלו הילדים שלה. היא ספרה המון סיפורים עליו. הרוב ידענו (ידעתם שהוא נולד במצרים והמקור שלו הוא מצרי?! גם אני ידעתי) הצטלמנו איתה… ולבסוף היינו צריכים ללכת הביתה. (לצפת) שאלנו את אבא (כמובן לא לידה) מאיפה הוא השיג את המספר שלה? ואיך קוראים לה? (מוזר שהיא לא אמרה את זה בשיחה). הוא אמר שהוא מצא את המספר באינטרנט ושקוראים נדיה כהן. באנו להכנס לאוטו ואז נדיה עמדה בדלת וקראה: “שניה! חכו! אני רוצה לתת לכם מזכרת.” היא הביאה לנו מן ספר קטן, והיה עליו ציור של אלי כהן, נכנסנו לאוטו ונסענו.
עברו כמה ימים ונגמרה חופשת הפסח, וכמובן חזרנו לבית ספר, וכשהגעתי לבית ספר אחרי שבועיים שלא הייתי שם, כולן בכיתה סיפרו מה הן והמשפחה שלהן עשו בחופשה חלק אמרו שהם היו באילת וחלק בנתניה וחלק אצל סבתא שלהן . (ואני הייתי היחידה שהייתי בירושלים וביקרתי בהרצליה) .וגם אני סיפרתי להן איפה הייתי. והן אמרו : “וואו”, “איזה כיף לך”, וזהו כך נגמר סיפורי.
