הילדה החדשה
שלום, קוראים לי אנה, אני לומדת בכיתה ז’, ואני ילדה חדשה בעיר.
עברנו מתל-אביב לאשקלון, מכיוון שההורים שלי לא אהבו את המקום.
אני אהבתי מאוד לגור בתל אביב, ולא רציתי לעזוב. היו לי הרבה חברות, והיה לי כיף בכיתה. החברה הכי טובה שלי שם הייתה נועה, אבל מאז שעברנו לכאן אנחנו פחות בקשר, ואני מרגישה שזה לא מספיק.
ביום הראשון שבו הלכתי לבית הספר החדש התרגשתי נורא.
הייתי בלחץ, והיו לי חששות כי לא ידעתי מה יהיה.. קיוויתי שיהיו לי חברות נאמנות, מורים טובים ושיעורים מעניינים.
באותו יום, קמתי מוקדם מאוד. כנראה מרוב התרגשות.
התארגנתי בזריזות ובשעה 06:20 בבוקר, כבר הייתי מוכנה ליציאה (למרות שאמורים להיות בבית הספר בשעה 08:00).
ישבתי על הספה ושיחקתי בפופיט. זה הרגיע אותי קצת.
כשנכנסתי לבית הספר, המנהלת ישר זיהתה אותי וניגשה אלי.
היא הייתה ממש מאירת פנים וניסתה לשחרר ממני את הלחץ.
היא ליוותה אותי לכיתתי החדשה, והציגה אותי בפני המורה רוני וכל הבנות. לאחר שהיא הלכה, המורה שלי הציגה את עצמה, והראתה לי את מקומי בכיתה.
התחלנו את היום בתפילה. לאחר מכן, היו שני שיעורי עברית, ואז הייתה הפסקה. ברגע שהיה צלצול, כל הבנות בכיתה ניגשו אליי, עמדו סביבי, ושאלו אותי הרבה שאלות. אני לא הבנתי כלום ממה שהן אמרו, בגלל שכולן שאלו בבת אחת.. בנוסף, הן גם הציגו לי האחת את השנייה, והספקנו אפילו לשחק יחד. דווקא היה ממש כיף, ונראה היה לי שהן התחברו אליי בקלות.
כעבור יומיים, בסוף ההפסקה השנייה, ניגשה אליי תהל (ילדה מהכיתה), ואמרה לי: “את תתחרטי על זה, אני מבטיחה לך!”. היא הרימה את ראשה למעלה והלכה.
לא הבנתי על מה היא מדברת, אז לא עניתי ולא התייחסתי, אבל כבר יום למחרת, התחלתי להרגיש שמשהו בכיתה השתנה.
שמתי לב, שבנות מתלחשות ביניהן כשאני עוברת. ראיתי גם כאלה שמסתכלות עלי וצוחקות. הרגשתי שכל הכיתה נגדי. אף אחת לא התייחסה אליי או לדברים שאמרתי. אפילו לא הרגשתי בנוח להשתתף בשיעורים או לענות על שאלות שהמורה שאלה. המצב הזה ממש לא היה לי נעים, ודי מהר היה נמאס לי. הרגשתי שעושים עליי מיני חרם.
באחת ההפסקות, ישבתי במקום והנחתי את הראש על השולחן.
הייתי ממש עצובה.
פתאום שמעתי את אגם (ילדה מהכיתה) אומרת לכל הכיתה שזה ממש לא יפה לעשות על ילדה חרם. היא אמרה שאם זה היה קורה להן, הן בטוח היו לוקחות את זה קשה, ומה ששנוא עליך – לא עושים לחבריך!
חוץ מזה, היא גם אמרה להן שאני ילדה חדשה, ושזה לא יפה לקבל ככה ילדה לכיתה.
לאחר מכן, אגם ניגשה אליי עם עוד שלוש בנות (נטלי, אנאל ושיר), ואמרה לי לא לדאוג ולא להתייחס אליהן. היא הסבירה לי שהכל זה סתם שטות שתהל עושה נגדי, כדי לחזור להיות מלכת הכיתה. כשהיא דיברה איתי, ראיתי שכל הבנות מאוד התביישו. במיוחד תהל. לאחר כמה דקות, הן באו אליי וביקשו סליחה על כל מה שקרה. רק תהל לא הגיעה, כי היא הבינה שהכל קרה באשמתה. אני ידעתי שהיא ממש מתחרטת ולכן סלחתי לה בלבי. האווירה בכיתה חזרה להיות שמחה.
מאז אותו יום, אני ואגם חברות נורא טובות, ואפילו הכרתי לה את נועה, חברתי הטובה לשעבר…. 😊
