החרם / רז זלר
בית ספר שדות/ עמק המעיינות
בוקר אחד, הלכתי לבית הספר וכשהגעתי אף אחד לא התייחס אליי. בהתחלה, חשבתי שהכיתה לא שמה לב שהגעתי. כי לרוב, כשאני מגיע, הם אומרים “שלום”. בשיעור שפה, רצו לשבת לי במקום אבל המורה אמר – “לא, הוא יושב שם”. וכל הכיתה ענתה בפה אחד: “המורה, אתה הוזה? אין שם אף אחד!”.
נעלבתי. גם חברי הטוב ביותר לא התייחס אליי. ברחתי מבית הספר וחיכיתי בתחנה ליד בית הספר שעתיים. כשהגיע ההסעה, הייתי הראשון שהגיע אבל כולם עקפו אותי. נאלצתי להשאר על המדרגות. הרגשתי כאילו תקעו לי סכין בגב. נרדמתי וחלמתי שהייתי רוח-רפאים שמשוטט בין בני אדם ואף אחד לא שם לב אליי. הנהג העיר אותי ואמר לי לרדת מההסעה.
ירדתי בדמעות. הגעתי הביתה והוריי ראו אותי בוכה. זה רק גרם לי לבכות יותר. רצתי לחדר בדמעות. חלפו כמה דקות ואבי דפק בדלת. הוא שאל אם הוא יכול להכנס. הסכמתי.
הוא נכנס לחדר ושאל אותי אם משהו קרה בבית הספר. סיפרתי לו על מה שקרה בשיעור ובאוטובוס. הוא סיפר לי על חרם שהוא ועוד כמה חברים עשו על ילד כשהוא היה צעיר, וכמה הוא מתחרט.
הלכתי לישון וכשקמתי, היה כבר מאוחר. לא הבנתי למה מאוחר. “אני אמור כבר ללכת לבית הספר!”, אמרתי להוריי. אמא הסיעה אותי לבית הספר. כאשר הגענו לשער, היא נפרדה ממני בחיבוק ונתנה לי שוקולד.
בבית הספר היה יותר גרוע מאתמול. כל הכיתה התנגשה בי והרגשתי כמו בחלום שלי. הרגשתי כאילו נפל עליי משקולת ענקית. אחד הילדים אמר שהוא מצא שוקולד על הרצפה ולקח את השוקולד שאמי הביאה לי. הוא אכל את כל קוביות השוקולד, אחד אחד מול פניי. פרצתי בבכי. עבר עליי עוד יום קשה. דרכו עליי, דחפו אותי ואפילו ישבו עליי. בהסעה, שוב נרדמתי במדרגות וחלמתי את אותו החלום. וכך היה. עבר עוד יום, ועוד יום.
עד שיום אחד הלכתי לבית הספר ומשהו קטן השתנה. המורה אמר, בקול רגוע – “ילד חדש מצטרף לכיתה – דן”. ילד קטן עם שיער בלונדיני נכנס לכיתה. הוא התיישב במקום הריק היחיד בכיתה, לידי. הילד אמר לי “שלום”. הלב שלי דפק. כמה חיכיתי שיגידו לי שלום. חייכתי אל הילד החדש, והוא חייך בחזרה. בהפסקה, הזמנתי אותו לשחק איתי וגיליתי שהוא אוהב לשחק שחמט. הזמנתי אותו לשחק בביתי אחר הצהריים, והוא הגיע. שיחקנו משחק ארוך של שחמט. בסוף, הוא ניצח אבל לא היה אכפת לי. לפחות היה לי חבר.
למחרת בבוקר, הלכתי לבית הספר. דן פנה אליי ואמר לי: “למה אף אחד לא מתייחס אליך?” אמרתי לו: “אני לא יודע!”. כששמע את מה שאמרתי, מיד הלך אל קבוצת הילדים ששיחקה במגרש ושאל: “מדוע אתם עושים עליו חרם?”. רועי, אחד הילדים המקובלים אמר, “האמת, אני כבר לא זוכר…”. דן שאל: “אז למה אתם ממשיכים בזה?”. “אולי אתה צודק”, אמר רועי, “נעזוב אותו”. הייתי בהלם שמישהו שהכיר אותי רק יומיים מנסה לעזור לי. דן חזר והודיתי לו. שאלתי אותו מדוע הלך לעזור לי. הוא אמר לי : “פעם, גם אני הייתי בחרם. ואני יודע שלפעמים פשוט צריך מישהו שיעזור”.
נתתי לו חיבוק גדול. ידעתי באותו הרגע שמצאתי חבר. וידעתי שהחבר הזה שינה את חיי. לא רק בגלל שהוא החזיר לי את החברים שאבדו. הוא שינה את חיי בגלל שהוא לימד אותי שלפעמים, צריך רק מישהו אחד בשביל לתקן.
