איך הגעתי למזוודה?
כתב: יואב חמיאל / בית ספר שדות
כל הסיפור הזה התחיל כשהייתי גורה. הורי הלכו לטיול עם האחים שלי, בזמן שאני ישנתי ברחוב. פתאום שמעתי צפירה של מכונית, והתעוררתי מיד. ראיתי את המשאית דורסת את משפחתי. הרגשתי מבולבלת, עצובה ומבוהלת, מצאתי את עצמי לבד. התחלתי לחפש בית אחר.
פגשתי בכלבה לבנה כמוני, קראו לה שלג. היא הציעה לי להצטרף אליה. גרנו בסמטה קטנה ברחוב. אני ושלג נהיינו חברות טובות. כל בוקר, שלג ואני היינו יוצאות למאפיה של מוטי, וסוחבות איזה לחם או שניים. אחר-כך היינו הולכות לפארק הכלבים הראשי בעיר, מסתכלות בעיניים חולמניות על הכלבים ברי המזל שיש להם בית אמיתי. שלג ואני היינו משחקות בכאילו. שלג אמרה: “אילו היה לי בית אמיתי, הייתי רוצה שתהיה לי ילדה מתוקה שתטפל בי, ונהיה חברות ממש טובות, הייתי שותה חלב חם על הבוקר ואוכלת נקניקיות לארוחת ערב. שתהיה לי סלסלה רכה ונעימה, ושייקלחו אותי כל יום”. אני אמרתי : וואי, הגזמת! אני, הייתי מסתפקת במשפחה נחמדה, אוכל טוב, וסלסלה רכה”. דמעה ירדה לי מהעין כשחשבתי על הבית שהייתי רוצה, כי נזכרתי באמא ואבא שלי שאינם. שלג ראתה שנהייתי עצובה, ואמרה לי: “אל תדאגי, אני בטוחה שהמשאלות שלנו יתגשמו במהרה!” היא ליטפה אותי בכפה שלה, ואמרה: ” יאללה, בואי נלך לדאוג לנו לאוכל”.
“לאיזה מסעדה נלך היום? שאלתי בחיוך.” שלג אמרה: ” נלך למסעדה החלבית עם הבלינצ’ס “. שלג הסיחה את דעתו של המוכר במסעדה, בעוד אני בינתיים, התגנבתי למטבח, גנבתי בלינצ’ס חלבי עסיסי מלא בגבינה, בקבוק של חלב, ובקבוק של מילקשייק בטעם שוקו. סימנתי לשלג, ושתינו רצנו למחבוא לחלוק בשלל. יאמי, איזו ארוחה משובחת הצלחנו להשיג.
לא תמיד היה לנו מזל להצליח ולסחוב ממסעדה משובחת ויוקרתית מאכלים כל כך טעימים. היו פעמים שתפסו אותנו לפני שהצלחנו להשיג אוכל, ואז היינו הולכות לישון רעבות. לפעמים בעל מסעדת המאפים השכונתית, היה מרחם עלינו ומשאיר לנו מאפים יבשים שנשארו לו מאתמול. כשרעבים גם האוכל היבש, מרגיש כמו מעדן של מסעדת יוקרה.
בוקר אחד, הלכתי עם שלג לפארק. פתחתי בריצת בוקר שלי ולפתע שמתי לב ששלג לא ליידי. ואז ראיתי משהו מוזר. כמו קופסא, כמו בית. נכנסתי אליו הבדים שהיו בו היו נוחים מאוד. התיישבתי בפנים, ולפתע שמעתי קליק ונרדמתי. לאחר מיכן פקחתי עיניים ושמעתי קולות מוזרים: “ילדים אבא בא הביתה!” “יש!!” שמעתי, “שלום ילדים. הבאתי לכם מתנות! באו תפתחו את המזוודה.” הייתי סקרנית לדעת לאן הגעתי. סוף סוף המזוודה נפתחה.
הבנות שאלו בהתלהבות: “למי הכלבה?” ואבא שלהם היה המום, הוא ניסה להגיד שהכלבה הגיעה בטעות, אבל, שיר ואלינור אמרו: “תודה רבה!” ורק בגלל שאבא לא רצה לאכזב אותן, אז הוא הסכים להשאיר אותי. הם החליטו לקרוא לי מוקה. איזה קטע, הם קלעו בול לשם שלי, אולי זה סימן משמים שאני הגעתי למקום הנכון. הם שמו לי סלסלה, ולידה חלב, וחטיף לכלבים. לא האמנתי שזה באמת קורה לי. נרדמתי וישנתי טוב, לא לפני שחשבתי על שלג.
למחרת בבוקר, קיבלתי ארוחת בוקר מפנקת, ויצאנו לטיול בעיר. גיליתי שאני נמצאת ממש ליד המקום בו אני ושלג גרנו. חיפשתי את שלג, ולפתע זה קרה. ראיתי אותה, ליד המסעדה של הבלינצ’סים. שלג שמחה לקראתי, וסיפרתי לה מה שקרה אתמול. ואז שיר שמה לב שאני ושלג מדברות והם החליטו לגדל גם אותה ולא נפרדנו לעולם.
