בדרכו של אברהם

 

 

 

בְּדַרְכּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם

מֵאֵת: אִתַּי בִּנְיָמִין סַעֲדוֹן

כִּתָּה: ג’ בָּנִים

אֲרִיאֵל הִגִּיעַ לביה”ס, שָׂמֵחַ מֵהַיּוֹם הֶחָדָשׁ, נִכְנַס לַכִּתָּה, הִתְיַשֵּׁב בִּמְקוֹמוֹ וְחִכָּה לִתְחִלַּת הַשִּׁעוּר.

אֲרִיאֵל אָהַב לְהַגִּיעַ לביה”ס וְלִלְמֹד, בְּעִקָּר אָהַב אֶת סִפּוּרֵי הַתּוֹרָה. כְּשֶׁהָרַב לִמֵּד עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ הִרְגִּישׁ אֲרִיאֵל כְּאִלּוּ הוּא נִמְצָא בְּאָהֳלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם.

אֲרִיאֵל אָהַב גַּם לְשַׂחֵק עִם חֲבֵרָיו בַּהַפְסָקָה. בִּמְיֻחָד אָהַב כַּדּוּרֶגֶל. יוֹתֵר מִכָּל הוּא אָהַב לַעֲזֹר, לְקַיֵּם מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים.

בְּהַפְסָקַת הָאֹכֶל שָׂם לֵב שֶׁחֲבֵרוֹ רוֹעִי אֵינוֹ אֹכֶל.  הוּא נִגַּשׁ אֵלָיו וְהִצִּיעַ לוֹ מֵהַכָּרִיךְ שֶׁלּוֹ. “רוֹעִי, רוֹצֶה לִטְעֹם מֵהַכָּרִיךְ שֶׁלִּי, הוּא מַמָּשׁ מְיֻחָד, בְּבַקָּשָׁה” הִצִּיעַ וְחָלָק עִמּוֹ. רוֹעִי לָקַח בְּשִׂמְחָה, אָכַל וְהוֹדָה לְאֲרִיאֵל – “תּוֹדָה אׇרִאֵל. הַיּוֹם שָׁכַחְתִּי אֶת הַכָּרִיךְ בַּבַּיִת”.

יוֹם אֶחָד ביה”ס שֶׁל אֲרִיאֵל הִשְׁתַּתֵּף בְּתַחֲרוּת הַכַּדּוּרֶגֶל. הַקְּבוּצָה שֶׁלּוֹ שִׁחֲקָה נֶגֶד בֵּית סֵפֶר אַחֵר. בְּאֶמְצַע הַמִּשְׂחָק פָּרַץ רִיב בֵּין הַיְּלָדִים. זֶה הִתְחִיל מִמִּלִּים וְהִמְשִׁיךְ לְהִתְפַּתֵּחַ מֵרִיב קָטָן לִמְרִיבָה גְּדוֹלָה.

אֲרִיאֵל יָשַׁב עַל הַסַּפְסָל וּנְעַצֵּב לְלִבּוֹ. הוּא הִבִּיט לָעֲנָנִים וְהָיָה נִדְמֶה לוֹ שֶׁהוּא רוֹאֶה אֶת הָרַב אַבְרָהָם הַכֹּהֵן מֵצִיץ מִבֵּין הָעֲנָנִים.  “מָה הָרַב קוּק הָיָה אוֹמֵר לָנוּ?” חָשַׁב לְעַצְמוֹ. הוּא בֶּטַח מַבִּיט בָּנוּ לְמַעְלָה, בְּאוֹתָן הָעֵינַיִם שֶׁהוּא מַבִּיט בִּי בַּתְּמוּנָה בַּכִּתָּה. זֶה נִדְמֶה שֶׁהוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי לְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ. “מָה הוּא הָיָה מַרְגִּישׁ עַכְשָׁו”?

בְּדִיּוּק הִגִּיעַ הַמְּנַהֵל, הוּא הִפְסִיק אֶת הַמְּרִיבָה וְגַם אֶת הַמִּשְׂחָק. הַחֲבֵרִים שֶׁל אֲרִיאֵל הִצְטָרְפוּ אֵלָיו וְהִתְיַשְּׁבוּ לְיָדוֹ. “מָה קוֹרֶה אֲרִיאֵל, אַתָּה שָׁקוּעַ בְּמַחֲשָׁבוֹת” אָמַר לוֹ דָּנִיאֵל. “נָכוֹן” אָמַר אֲרִיאֵל. “זֶה לֹא נָעִים לָרִיב” הוּא עָצַר וְאָז הִמְשִׁיךְ אֶת דְּבָרָיו “אֲנַחְנוּ לוֹמְדִים  בְּכִתָּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים חֲשׁוּבִים וְאָז מַגִּיעִים יְלָדִים אֲחֵרִים וּמְבַלְבְּלִים אוֹתָנוּ. תַּחְשְׁבוּ רֶגַע, בַּבֹּקֶר לָמַדְנוּ עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ. אֵיךְ הוּא כִּבֵּד אֶת הָאוֹרְחִים שֶׁלּוֹ וְדָאַג לְכֻלָּם. הוּא הָיָה מַמָּשׁ מַנְהִיג” . “אוֹי, בֶּאֱמֶת אַתָּה מַמָּשׁ מַגְזִים” אָמַר לוֹ דָּוִד. “אֲנַחְנוּ גַּם לוֹמְדִים שֶׁצָּרִיךְ לְנַצֵּחַ”.

אֲרִיאֵל הִבִּיט בְּדָוִד וְשָׁאַל אוֹתוֹ: “בְּכָל מְחִיר לְנַצֵּחַ?”  . “כֵּן” , “בֶּטַח” , “בָּרוּר” עָנוּ הַחֲבֵרִים.

“אַתֶּם יוֹדְעִים” אָמַר אֲרִיאֵל. “כָּל בֹּקֶר כְּשֶׁאֲנִי נִכְנָס לַכִּתָּה וּמִתְיַשֵּׁב בַּמָּקוֹם שֶׁלִּי אֲנִי מִסְתַּכֵּל עַל הַתְּמוּנָה שֶׁל הָרַב קוּק. הוּא מִסְתַּכֵּל עָלַי בְּעֵינַיִם טוֹבוֹת. וְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַכִּתָּה הוּא מַמְשִׁיךְ לְהִתְסַכֵּל עָלַי עַד שֶׁאֲנִי יוֹצֵא מֵהַדֶּלֶת וְגַם כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר לֹא רוֹאֶה אוֹתוֹ אֲנִי מַרְגִּישׁ בַּלֵּב שֶׁאֲנִי רוֹצֶה שֶׁהוּא יִשְׂמַח בִּי”. דָּנִיאֵל הִמְשִׁיךְ “כֵּן, גַּם אֲנִי שַׂמְתִּי לֵב שֶׁהוּא מַבִּיט בִּי. יוֹם אֶחָד הִבַּטְתִּי בְּעֵינָיו וְהִבְטַחְתִּי לוֹ לְהַמְשִׁיךְ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב. לְהַשְׁכִּין שָׁלוֹם בֵּין חֲבֵרִים, כְּמוֹ שֶׁהָרַב לִמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁהוּא עָשָׂה”. דָּוִד הִמְשִׁיךְ “הוּא אָהַב אֶת כֻּלָּם וּמָצָא בְּכָל אֶחָד מַשֶּׁהוּא טוֹב. אֵיךְ בִּכְלָל אֲנַחְנוּ הִגַּעְנוּ לַמְּרִיבָה הַזּוֹ?”. “מָה בִּכְלָל שָׁוֶה נִצָּחוֹן אִם מַעֲלִיבִים חָבֵר אַחֵר”, הִמְשִׁיךְ דָּנִיאֵל וְהִצִּיעַ “בּוֹאוּ נִגָּשׁ לַקְּבוּצָה הַשְּׁנִיָּה וְנַשְׁלִים”.

הַיְּלָדִים צָעֲדוּ לְעֵבֶר הַקְּבוּצָה, הַמּוֹרֶה לִסְפּוֹרְט שָׁאַל “לְאָן אַתֶּם הוֹלְכִים?” הַיְּלָדִים עָנוּ יַחְדָּיו “בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הָרַב”. הֵם הִגִּיעוּ לַקְּבוּצָה הַשְּׁנִיָּה וּבִקְּשׁוּ לְהַשְׁלִים. הַמּוֹרִים הִתְבּוֹנְנוּ בַּתַּלְמִידִים וְחִיּוּךְ עַל פְּנֵיהֶם. הַמְּנַהֵל הָיָה גֵּאֶה בְּתַלְמִידִים וְאָמַר “כְּכֹל שֶׁאָדָם גָּדֵל, כָּךְ הָעוֹלָם גָּדֵל בְּיַחַד אִתּוֹ.”

 

 

 

 

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »