ילד חדש בכיתה

יומני היקר שלום,

לפני יומיים הגיע ילד חדש לכיתה, הוא עולה חדש מדנמרק.

את היום הראשון שבו הוא הגיע אני זוכרת  כאילו זה קרה עכשיו…

 

בתחילת היום ישבתי עם חברות שלי ודיברנו, ופתאום ילד שאף פעם לא ראיתי נכנס לכיתה והתיישב בסוף הכיתה- פשוטו כשמעו! אפילו לא אמר שלום! פשוט נכנס והתיישב. “אתן חושבות שזה העולה החדש שהמורה סיפרה לנו עליו?” לחשה שיר החברה שלי.

 “מה?” עניתי לה בלחש “מתי המורה סיפרה לנו את זה?” “ביום שלישי כשלא היית.”

זה כמובן היה נכון. באותו יום הייתי בתל אביב. מה? גם למלכות הכיתה מגיע קצת חופש. לא? בכל מקרה בזמן שהחברות שלי הוציאו מהלוקר את הספרים הגנבתי מבט על הילד החדש. אם אני חייבת לומר את האמת, קצת קנאתי בו… לא רק בגלל השיער הבלונדיני המהמם  שלו אלא, גם מפני שהיתה לו הזכות לעלות לארץ.

וכמובן כמו שאני תמיד עושה- הפכתי את הקנאה שלי לגועל או כעס…וכשהחברות שלי חזרו מהלוקרים, הכרזתי חרם על הילד החדש וכמובן שנימקתי- שמה פתאום שילד מחליט לבוא לכיתה ולשבת איפה שהוא רוצה???

אני יודעת שזה לא היה כל-כך נחמד מצידי אבל לפעמים צריך לעשות דברים כאלו כדי שאנשים ילמדו לקח. לא?!

 

 

                                                                                                                 ביוש!

                                                                                                                      לירן

 

 

 

שלום,

קוראים לי אביחי, ואני לא מרבה לכתוב ביומן אבל כשעליתי לארץ הכול השתנה. לא רק בזה שאני כותב יומן אלא גם בבית הספר הכל השתנה…

אתם מבינים?, בדנמרק, הייתי פחות או יותר מלך הכיתה. כולם אהבו אותי וחיבבו אותי. אבל עכשיו הכל שונה לגמרי. הילדים מתעלמים ממני וצוחקים עלי ואני די בטוח שמי שגרם לכל זה זאת הילדה הזאת לירן, תמיד כולם מקשיבים לה ואני די חושב שהיא מלכת הכיתה ואני מבין את זה! ממש כיף להיות מלך הכיתה שכולם רוצים להיות רק איתך אבל לעשות חרם סתם ועוד עלי- על אביחי?

כן, כן, אני חייב להודות שגם אני עשיתי לא מעט חרמים, והחרם שאני הכי זוכר היה על ילדה חדשה שבאה לשליחות עם המשפחה שלה אבל את היום הראשון שהיא הגיע אני זוכר כמו אתמול…

 

ישבתי עם שני החברים שלי בתחילת היום ודיברנו ולפתע נכנסה לכיתה ילדה שבחיים לא ראיתי. בהתחלה לא הבנתי מאיפה היא הגיעה בכלל ולמה היא נדחפת לנו לכיתה שלנו אבל אז נזכרתי שלפני יומיים המורה אמרה שתבוא ילדה חדשה לכיתה ושהילדה באה מישראל לשליחות עם המשפחה שלה. כן, אני מודה, קצת קנאתי בה על זה שהיה לה את הזכות לגור ולחיות בארץ ישראל ואני לא יודע למה, אולי בגלל הקנאה או אולי בגלל שאהבתי את ההרגשה שזה גורם לי אבל הכרזתי עליה חרם…

 

ועכשיו, כשאני יושב בחדר שלי, אני מתחיל לחשוב שכל הסיפור הזה נשמע לי מוכר ופתאום זה מכה בי!! פשוט ככה!! הסיפור הזה נשמע לי מוכר כי זה מה שקורה לי!! אני הילדה החדשה הזאת ולירן היא בעצם אני!!!!

 

התחלתי לבכות, בכיתי בגלל הכאב, ובעיקר בגלל הבושה על מה שעשיתי לאותה ילדה, שירה,

שירה קראו לה.

סוף סוף הבנתי  מה עשיתי, אבל  אני גם ידעתי מה אני הולך לעשות!!! ניגבתי את עיני הדומעות, הרמתי את הטלפון והתחלתי לחייג…

טוב יומן, כבר ממש מאוחר אז אעדכן אותך בהמשך…

אביחי

 

היי!

זאת שירה,ואתה לא תאמין מה קרה לי!!!

אתמול כשנמרחתי על הספה בגלל היום הגרוע שעבר עלי צלצל הטלפון. גררתי את הרגליים שלי והרמתי את השפופרת ואתה לא תאמין מי זה היה!!! זה היה אביחי, כן! זה שהכריז עלי חרם לפני חצי שנה. זה שעבר בית ספר… ועוד יותר מפתיע שהוא התקשר כדי להצטער על זה שהוא עשה עלי חרם! כמובן שסלחתי לו. לא רק בגלל שאני מושלמת… אלא גם בגלל שכל הסיפור הזה הזכיר לי משהו. משהו שקרה מזמן עוד לפני שטסתי לשליחות…עוד כשגרתי בארץ, עוד כשהייתי מלכת הכיתה והגיעה

הפתק שנעלם

הפתק שנעלם   “אביה!!!!!” צעקה אפרת ” למה את מגיעה עכשיו עוד רגע והיינו נוסעים! ” “סליחה” אמרה אביה. אפרת הייתה המורה של אביה ,

להמשך קריאה »