יהיה בסדר
לפעמים, כשאני לבד, אני מספרת לעצמי את סיפור חיי כאגדה: היו היה מלך, מלכה ושלושת ילדיהם. הם גרו בארמון מפואר בבאר שבע הקסומה. לנסיכה האמצעית קראו שהם. היו לה חברות רבות וחיים מושלמים.
אבל אז, קרה דבר נורא שהפך את הקערה על פיה. למלכה היתה בוסית רעה שהעבירה אותה לממלכה אחרת, ממלכת חיפה. בבת אחת, כל חיי הנסיכה המפוארים הפכו מאגדה קסומה לחיים רגילים ומשמימים.
בטח הבנתם שאני שהם, הנסיכה.
בלילה הראשון בבית החדש (והקטנטן) גיליתי שאני ישנה עם אחי הקטן, באותו החדר… והוא נוחר, חזק…
הייתי מלאת געגועים לחדרי הפרטי בבאר שבע, והרהרתי בעצב בחברותיי האהובות שכה חסרות לי.
אמי הרגישה את דכדוכי ונכנסה לחדר. הסתכלה בפניי ואמרה: “אל תדאגי, יהיה בסדר, את תכירי חברות חדשות מחר, לכי לישון…”
נרדמתי תוך כדי בכי…
איני זוכרת את ההיכרות עם חברותיי בבאר שבע. זה בטח קרה מתישהו במשפחתון או בגן,
אבל תמיד היינו ביחד. תמיד “חבורה” עליזה ומגובשת.
איך רוכשים בכלל חברה בכיתה ד’? התביישתי להיכנס לכיתה.
האמת, חבל שנכנסתי.
פתאום היה שקט. כולם הסתכלו עלי, את המתח שבאוויר היה ניתן לחתוך בסכין.
הרגשתי איך הדם עולה לי לראש…
קולה הצורם של המורה העיר אותי:
“שקט תלמידים, יש לנו תלמידה חדשה בכיתה ואני בטוחה שכולם יתנהגו אליה יפה ובכבוד”
קולה של אחת הבנות שבר את האויר: “מה, היא מלכה שצריך להתנהג אליה בכבוד?” כן, חשבתי. כולם צחקו. כנראה שחשבתי בקול…
המורה המשיכה ואמרה “שקט! ועכשיו, איפה תשבי… הנה, יש פה מקום מצוין בשבילך” היא הצביעה על ילדה ששמה את רגלייה על הכיסא. קראו לה עדי, והיא אמרה “ממש לא! זה המשענת לרגליים שלי, לא כס מלכות להוד מעלתה.” המורה אמרה לי בכל זאת לשבת, ו”שיהיה טוב”.
במשך כל השיעור עדי העבירה פתקים לחברותיה, הן הסתכלו עלי, קדו וציחקקו.
כמה שניסיתי להילחם בדמעות, לא הצלחתי, והן החלו זולגות אט אט על לחיי…
עדי אמרה שכדאי לי לבקש מהמורה לעבור כיתה. שאני רגישה מידי ולא אסתדר.
בבית אמי חיבקה אותי ושאלה בחיוך: “איך היה היום הראשון בבית הספר?”
מלמלתי ביובש ש”היה לי בסדר”.
“נהדר, כמו שחשבתי!” שמחה אמא ופנתה לענייניה.
למחרת “לא הרגשתי טוב”. שמתי מד חום בתוך התה בבוקר והוא הראה חום גבוה. אמא נלחצה מאוד וקבעה לי תור דחוף. הרופא בדק ואמר שאין כלום ( חולה ב”גורנישט”- כך אמר לאמא).
ראיתי את האכזבה בפניה של אמי. היא גם חששה מאוד מהאיחור שלה לעבודה החדשה…
בטרם הורידה אותי בבית הספר פתחתי את ליבי ושיתפתי במה שקרה בכיתה. אמא הקשיבה ואמרה: “שהם, את חזקה ומהממת, ומי שלא רואה זאת, בעיה שלו. העוצמה שלך לא תלויה באף אחד! הבנת? “. נתנה לי חיבוק גדול והוסיפה, ” אני צריכה שתעזרי לי… גם אני מאוד מתגעגעת לבאר שבע, בואי נשתדל שיהיה לנו טוב כאן”.
באותו יום היה יותר טוב, כלומר אף אחד לא דיבר איתי.
ואז הבנתי משהו, בבאר שבע הייתי נסיכה, אבל בחיפה אני אבירה.
תפקידי הוא לשמור על הממלכה. במיוחד על המלכה.
אביר לא מרגיש כאב, ושום דבר לא פוגע בו.
אני חזקה מספיק להצליח במשימה!
ואולי, בעוד זמן, כשתהיה הזדמנות, אוריד את השריון, לזמן קצר, ואבדוק אם אפשר כבר להחליף תפקיד.
ואולי הכל יהיה באמת בסדר.
