החבילה
ביום קודר וגשום אחד, ליהי חזרה כהרגלה לביתה אחרי בית הספר. ליהי התרגשה מאוד, מאחר שהיה לה מעט כסף בארנקה, שאיתו תוכל לקנות לה משהו טעים לאכול או צעצוע מחנות הצעצועים שבקצה הרחוב. ליהי חשבה על הארנק הוורוד העשוי מעור מזויף שטמון לה עמוק בתיק. היא גם חשבה על המטבעות שבתוך הארנק, שבכל טלטול השמיעו צליל מתכתי עדין.
בעודה הולכת ומהרהרת, הבחינה בחלון הראווה של המגדנייה בשלל עוגות ומאפים. היו שם עוגות קטנות וגדולות המצופות בקרם אגוזים עם תוספות של אגוזים. היו גם עוגות אישיות בזיגוג ריבת חלב סמיכה המעוטרות בנשיקות מרנג קטנות. היה שם מגש ענקי שכרע תחת העומס של מאפיי קינמון, מאפיי שוקולד וקרואסונים שהחמאה נמסה מהם. וכאלה שהשוקולד נמס וזלג על המגש. על אותו מגש היו הרבה פחזניות ארוכות עם זיגוגים שונים וצבעוניים, שמרוב הצבעים היסתחרר ראשה. פיה של ליהי התמלא ריר. היא לא הייתה צריכה להתלבט בין צעצועים זולים לבין זה. בטנה קרקרה בביקוש לכל המאפים הנהדרים והעוגות העשירות הללו. היא מיהרה לכיוון דלת המגדנייה, מייחלת כבר להרגיש את הטעם של העוגות והמאפים הטעימים. אך לפתע, לכד מבטה שתי דמויות קטנות ומוזנחות. הדמויות היו ילד וילדה כבני חמש. אחים, חשבה ליהי, כנראה תאומים. הם ובגדיהם היו מכוסים בשכבת זוהמה.
לילד היה שיער בלונדיני. הוא לבש מכנסי ג’ינס משופשפים וקרועים. מכנסיו היו מוחזקים בחבל כיוון שהיו גדולים עליו בכמה מידות. הייתה לו חולצת טריקו שחורה מלוכלכת. נעלי הספורט בלויות ומחוררות שללא ספק מצא אותם זרוקות ברחוב. מעילו השחור משופשף ורוכסנו שבור. לילדה היה שיער בלונדיני כשל אחיה. היא לבשה גרביונים ירוקים מחוררים וחצאית מלוכלכת. היו לה נעלי לקה אדומות שמרוב שפשוף היו בחלקן לבנות. היה לה סוודר צהוב צמרירי שנתפסו בו עלים.
אפילו ליהי שהייתה רק בכיתה ה’, יכלה לראות את הרעב בעיניהם של התאומים. לפתע עלה לה רעיון. היא ניגשה אל התאומים ושאלה ברכות “איך קוראים לכם?” התאומים הביטו בה בחשש אך גם בסקרנות. הם היססו, הם לא ידעו אם לענות לילדה הזאת. לבסוף גברה סקרנותם על פחדם והילד אמר “אני אלון וזאת נטע” “אפוא ההורים שלכם?” שאלה ליהי, אך ידעה היטב את התשובה. “אין לנו הורים” ענתה נטע בקול רפה. “אנחנו יתומים”. “אה” אמרה ליהי במבוכה.” אתם רעבים?” שאלה. מרוב רעב התאומים לא היו מסוגלים לענות ורק הינהנו. ליהי חייכה להם חיוך אחרון ונכנסה למגדנייה. בתוך המגדנייה היה ריח כל-כך טוב! “שלום, במה אפשר לעזור?” שאלה הקופאית את ליהי. “אפשר בבקשה שתי עוגות אגוזים, שישה בורקסים, שתי פחזניות, שתי מאפי קינמון, ובקבוק חלב גדול, בבקשה?” המוכרת הגישה לה את מה שביקשה ואמרה” 48 ₪ בבקשה” “הנה הכסף” ענתה ליהי. הקופאית ארזה לה הכל בחבילה גדולה והוסיפה גם סכו”ם, כוסות ומפיות. “אפשר גם בבקשה דף ועט?” ” כמובן” ענתה המוכרת. ליהי שרבטה משהו על הדף והצמידה אותו לחבילה. כשיצאה ראתה ליהי את נטע בוכה מרוב רעב ואחיה מנחם אותה. הם אפילו לא שמו לב אליה. היא הניחה את החבילה לידם והחלה להתרחק. כשהייתה כבר די רחוקה העיפה מבט לאחור וראתה את אלון ונטע קוראים את מה שכתבה על החבילה: לאלון ונטע היקרים, בתאבון! וכשסיימו לקרוא הבינו מי נתן להם את החבילה. אף שהייתה רחוקה יכלה לשמועה את קריאתם של התאומים “תודה!”.
