החיים

נועה סולו
כיתה ו’
אורות בנות
בת שבע עובדיה
בית שמש

החיים
מגישה: נועה סולו
הצלצול המבשר על סוף יום הלימודים צלצל ואיתו געשו החוצה מאות תלמידי בית הספר. שערה הבלונדיני הגולש של חברתי הטובה ביותר, אביטל, שהלכה כרבע מטר לפני, התנפנף ברוח.
״אז את חושבת שהצלחת במבחן?״, שאלה אותי אביטל.
״אני חושבת שאת רובו הצלחתי. ואת?״ עניתי.
״גם אני״.
״בי״, צעקתי לה כשנכנסה לביתה.
״ביי, נתראה מחר״, שמעתי לאחר כמה רגעים.
כשהגעתי לפינת הרחוב הסמוך לביתי שמעתי מרחוק את אסתי השכנה קוראת לי. כשהגעתי לביתה של אסתי, ראיתי את שערה החום הבהיר אסוף בפקעת עם כמה שערות מבצבצות פה ושם. ״נועה חמודה, אמא שלך ביקשה שאומר לך שתבלי בביתי במשך השעות הקרובות״, אמרה בקול חינני. ״צץ לה איזה משהו״, המשיכה כשכבר פנתה לעבר ביתה.
כרגיל אפפו את האוויר ריחות של אוכל משובח. ״תתחילי עם שיעורי הבית ולאחר כן תעזרי לי לאפות כמה עוגיות״, אמרה אסתי לאחר שהניחה את תיקה על כיסא במטבח. ״תודה״ מלמלתי. ישבתי והוצאתי את שיעורי הבית. משום מה היה לי קשה להתרכז. הייתה לי הרגשה רעה.
״סיימתי״, שיקרתי. לא יכולתי לשבת ולהשלים את שיעורי הבית. משהו בי לא נתן לי. השעתיים הבאות עברו לאט כל כך. דפיקה נשמעה. אסתי מיהרה לפתוח את הדלת. זה הרגיש כאילו היתה מתוחה ושברירית, משהו שלא היה מתאים לה. אחותי בת העשרים ,שירה, עמדה בפתח כשעיניה נפולות. ״מה קרה?״ נזעקתי לעזרתה של שירה.
שירה משכה בידי. ״תודה״, שירה צעקה כשגבינו כבר אל אסתי. נעניתי למשיכה בלי לצייץ. סוף סוף הגעתי הביתה כששירה לצידי.
״נועה, מעולם לא שיקרתי ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו״, אמרה שירה בקול שלעולם לא אשכח. הרגשתי את קצב פעימות ליבי ממהר פי שלוש. ״איתי עבר תאונת דרכים״, שמעתי את המאמץ בקול של שירה כשאמרה את המשפט הזה. פרצתי בבכי מר שאני בטוחה שכל מי שהיה שומע אותו היה מתחיל לבכות גם הוא.
״זה אמיתי?״ שאלתי בין יבבות הבכי. ״הלוואי שלא״, שירה התחילה לבכות.
פרצתי החוצה אל תוך הלילה הקריר והאוויר הצלול, שתמיד גרם לי להרגיש יותר טוב, אבל הפעם זה גרם לי בחילה. אני תמיד הרגשתי קרובה לאיתי התגעגעתי אליו כאילו לא ראיתי אותו כבר שנה.
״זה רע?״ שאלתי את שירה. ״תאמרי לי את כל האמת, בכנות״, המשכתי, בזמן שכמעט נחנקתי מדמעות.
״אני לא יודעת את הכל״, שירה אמרה בקול הכי חזק ועדין שיכלה להוציא בזמן הזה. ״אני לא יודעת אם איתי יחיה״.
אלה היו המילים שאף אחד לא רוצה לשמוע, קל וחומר כשזה אח שלך. ״זה קשה, זה מאוד קשה, אבל אנחנו נעבור את זה. אנחנו נעבור את זה ביחד״, שירה חיבקה אותי. כל רגע שעבר איתי היה בסכנת חיים ואת זה לא הבנתי עד שלב הרבה יותר מאוחר. אני האמנתי שאיתי לעולם לא יוותר על כלום.
החודשים היו החודשים הכי קשים שהיו לי מעולם, בין השאלות של אנשים שהם לא חלק מהמשפחה שחשבו שהם עוזרים ורק גרעו, לבין הפגישות עם איתי בבית החולים. ההחלמה שלו הייתה נס ולא הייתה שום דרך אחרת לקרוא לה. איתי היה פצוע קשה והיום הוא הבן הכי עצמאי שאני מכירה. הוא לימד אותי את הדבר הכי חשוב: לעולם לא לוותר.

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן