ממרוקו לישראל, מעושר לעוני
שלום לכולם, קוראים לי טליה ואני בת תשע וחצי, אני בכיתה ד’ 2 בנות ולומדת בבית ספר טל חיים.
היום אני רוצה לספר לכם את הסיפור של סבתא גרציה, אמא של סבתא שלי או בקיצור סבתא רבא שלי.
את הסיפור אני מספרת מנקודת מבטה של סבתא, כאילו היא זו שמספרת לכם את הסיפור:
נולדתי במרוקו לפני 88 שנים, אבא שלי היה החייט של מלך מרוקו והיינו משפחה עשירה מאד.
חיינו בבית גדול כמעט כמו ארמון, היו לנו משרתות רבות, אחת הייתה מטפלת בילדים, אחת הייתה אחראית על הכביסות, אחת דואגת לניקיון וסדר ואחת לקניות , בקיצור הרבה משרתות מקסימות שהיו כמו בנות בית אצלנו, היינו מאושרים מאד והיה לנו טוב.
בשלב מסוים התחילה אנטישמיות במרוקו, אנטישמיות זה אומר שהתחילו לשנוא יהודים ולעשות מעשים לא נעימים ליהודים, לא ידענו מה לעשות והתלבטנו אם להישאר במרוקו או שאולי הגיע הזמן לעלות לארץ ישראל.
האנטישמיות התגברה ואחרי הרבה התלבטויות החלטנו לעשות מעשה אמיץ ולעלות לארץ ישראל, ארזנו קצת מהחפצים שלנו, כל אחד עם כמה מזוודות קטנות, השארנו את כל העושר שלנו במרוקו והתחלנו במסע לארץ ישראל, חשבנו שנגיע לגן עדן וחלמנו על ירושלים של זהב אבל חיכתה לנו הפתעה לא כל כך נעימה.
עברנו מסע ארוך בספינה בים, גלים, סופות, ברקים ורעמים ולבסוף ראינו מרחוק את האדמה של ארץ ישראל.
הגענו לארץ ישראל ומהר מאד העבירו אותנו למעברות, מה זה מעברות אתם שואלים? מעברות זה כמו בתים מקרטון, כמעט בלי הגנה מהגשם או מהשמש, המיטות היו עשויות מברזל והמקום היה קטן מאוד. היינו רגילים לעושר הגדול במרוקו, לבית גדול ולמיטות נוחות והמעבר היה קשה, אבל ידענו שכדאי לחיות בארץ ישראל, למרות כל הקושי.
התחלנו להתרגל למעברות והפכנו את המקום לבית נעים ושמח, היינו משחקים שם משחקים כמו מחניים, שבע מקלות, גולות, תופסת, מחבואים, חמש אבנים ועוד. אפילו הרכבנו לבד קורקינט ועפיפון ותפרנו לנו בובות מחתיכות בד שמצאנו בחוץ. היה לנו כיף ממש .
אספר לכם עוד סיפור קטן על משהו שובב שהילדים היו עושים במעברות, אבל אל תנסו לעשות את זה בבית שלכם:
כשההורים היו הולכים לעבודה והילדים היו נשארים בבית לבד כי לא תמיד היה בית ספר אז היינו עושים משהו מיוחד וכייף.
היינו מזמינים הרבה חברים למעברה שלנו, סוגרים את כל החורים והפתחים שיש בבית, הוצאנו את כל הדברים שהיו על הרצפה ואז היינו מתחילים למלא הכל במים, היינו פותחים את הברז בכיור ומביאים צינור מים שהיה בחוץ ומכניסים אותו לתוך הבית כשהוא על זרם חזק, היינו מחכים ככה חצי שעה לפחות עד שכל המעברה הייתה מתמלאת במים, המים הגיעו לנו עד למותניים (בערך גובה של חצי מטר) והיינו משתוללים המון במים.
לפני שההורים היו חוזרים מהעבודה היינו מרוקנים את כל המים, ומחזירים הכל למקום, כשההורים נכנסו הביתה הם היו ממש מאושרים כי הם חשבו שניקינו את כל הבית והיו אומרים “תודה ששטפתם את הבית כל כך יפה, כל הכבוד!” אם הם רק היו ויודעים איזה בלגן היה כאן לפני שעה….
טליה
