האנייה הגדולה והשחורה הייתה עדיין על החוף. הבחור הצעיר רץ אליה, התיק הגדול שלו קצת הפריע לו, אבל הוא לא הפסיק לרוץ. הוא ידע שאם הוא לא יתפוס אותה הוא לא יעלה לארץ יותר.
הוא ידע שארץ ישראל מחכה לו.
הוא התקרב אליה, ממש היה קרוב אליה, אבל האנייה כבר התחילה להפליג. הוא ראה אותה הולכת ומתרחקת ממנו ועיניו התמלאו דמעות.
מטרת החיים שלו בסכנה.
האם הוא יצליח להגיע אליה? האם הוא יעלה לארץ או יישאר בפולין וייהרג בשואה הנוראה?
הבחור לא היסס. כשהוא הבין שהאנייה יצאה מהנמל הוא תפס את המזוודה בידיו והחל לשחות בים.
אבל האנייה הפליגה מהר.
הבחור לא התייאש.
הוא המשיך לשחות. הוא ידע – הוא לא הולך לוותר בשום אופן. הוא המשיך לשחות וממש התקרב אל האנייה הגדולה.
והנה, חבל הושלך אליו, הוא הביט בו ולא האמין.
נס. חייו ניצלו. הוא תפס בחבל העבה והחל לעלות בשארית כוחותיו אל האנייה. על האנייה נתנו לו חבריו אוכל ושתיה, ייבשו את בגדיו ושמחו איתו שהוא לא טבע בים, אלא ניצל ועלה לאנייה.
מי הבחור הזה? קראו לו צבי והוא סבא רבא שלי.
הוא נולד בפולין. הוא היה בחור צעיר והוא היה חסיד בובוב, והוא מאוד רצה לעלות לארץ ישראל, כי הוא ידע שהיא ארץ הקודש.
המשפחה שלו לא עלתה לארץ ונשארה בגלות אבל הוא מאוד רצה. וכשהוא רצה משהו הוא גם עשה מעשים כדי שזה יקרה.
מה הוא עשה?
הוא הצליח ברגע האחרון, לעלות על אניית המעפילים האחרונה שהגיעה לארץ ישראל, קראו לאנייה הזאת “אסימי”. היא הפליגה מרומניה, והיו עליה 470 מעפילים ורובם היו יהודים מפולין.
האנייה של המעפילים הגיעה לחופי ארץ ישראל והסירות של הבריטים באו לתפוס אותה. סבא שלי קפץ לים עם החברים שלו והתחיל לשחות לכיוון החוף.
הם שחו עד החוף של נהריה ועל החוף הם התערבבו עם היהודים שהיו שם. לאחר מכן, הגיעו יהודים ולקחו אותם לקיבוצים, כדי להתחבא מפני השוטרים הבריטים, ובקיבוץ הוא התחבא כמה ימים ואז הוא הלך ללמוד להיות רפתן. ואחר כך הוא הלך לעבוד בקיבוץ הדתי “טירת צבי” שבעמק בית שאן. הוא עבד שם ברפת ולמד תורה בארץ הקודש.
