זה היה בחופש הגדול. אמא הודיעה שאנחנו נעבור דירה לעיר אחרת, אני קצת חששתי לא ידעתי מה יהיה, לא ידעתי איזה חברים יהיו לי. ואז שמעתי את אמא אומרת לי “גלעד לך לישון, מחר נלך לבית החדש” לא התווכחתי והלכתי לישון בתחושה מוזרה.
למחרת בבוקר אמא שלי העירה אותי ואמרה: “גלעד, אנחנו נוסעים לבית החדש”, והוסיפה להגיד “הוצאתי לך את הבגדים”. התלבשתי בלי להתווכח ובחוסר רצון. כשסיימתי להתארגן עליתי לאוטו ואבא אמר: “היום לא תלך לבית הספר”. עניתי “טוב” ושתקתי, שום דבר לא עודד אותי . אחותי הקטנה הסתכלה עליי בחוסר הבנה ושאלה אותי: “למה אתה מתוסכל?” לא עניתי לה, פשוט הסתכלתי עליה לשנייה והמשכתי להסתכל על החלון. הדבר היחידי שהיה לי בראש זה היה הבית הישן. אמא שלי אמרה שאני יכול לישון, שוב אמרתי “טוב” ושתקתי.
הנסיעה הייתה ארוכה, רק אני ואבא שלי נשארנו ערים. חשבתי שאם האוטו היה נוסע לבד, אני הייתי היחיד שנשאר ער. פתאום עלו לי מחשבות על הבית הישן, וחשבתי שחבל לעזוב את הבית ואת החברים אבל זה לא היה בשליטתי וכמה דמעות זלגו על לחיי. אחרי כמה דקות נרדמתי. כשהתעוררתי כבר הגענו לבית החדש. לא ידעתי מה לעשות, לבכות או לשמוח, אולי אפילו לצחוק. אמרתי כמה פרקי תהילים, כשהייתי באמצע פרק צ”א שמעתי את אמא אומרת לי: “גלעד, בוא תעזור לי קצת”. עשיתי צרידת אצבע, כדי שאמא תסתכל עליי. כשהיא הסתכלה עליי, הצבעתי לה על ספר התהילים, היא הבינה את הרמז ואמרה “טוב, כשתסיים את הפרק שאתה קורא עכשיו תבוא לעזור לי ולאבא”. הנהנתי עם הראש וכשסיימתי את הפרק עזרתי לאמא ולאבא. סיימנו בלילה ושניה לפני שנרדמתי חשבתי ששמעתי את שירה אחותי הקטנה ושאלתי אותה: “קראת לי”? היא ענתה “כן”, “מה”? שאלתי אותה בסבלנות רבה ואז היא אמרה לי שהיא מפחדת, חשבתי מה לענות לה ואז אמרתי “פשוט תזכרי שה’ שומר עלייך”. היא הסתכלה עליי בחיוך והלכה לישון. למחרת קמתי כמו אריה, אמרתי מודה אני והלכתי לנטול ידיים. הגעתי ראשון לכיתה. ראיתי ספריה, לקחתי ספר מהספרייה וקראתי עד שאיתן הגיע. כשהוא הגיע סגרתי את הספר והחזרתי אותו לספריה. שנינו הסתכלנו אחד על השני בדממה ואז הוא שאל אותי: “אתה הילד החדש”?
“כן” עניתי.
“איפה את גר?” שאל איתן
“ממש כאן ממול”
“ואיך קוראים לך?” שאל אותי
“גלעד”. עניתי
“יש לך אחים?”
“יש לי אחות אחת בת חמש”
“בן כמה אתה?”
“אני בן עשר”.
“אתה רוצה לבוא איתי אחרי בית הספר אל הרב ללמוד תורה?” הציע איתן
“ברור!” עניתי בהתלהבות “אבל אכפת לך אם אלך קודם לשאול את ההורים שלי?”
“זה בסדר, הרב לא יתחיל עד שכולם נמצאים ולא צריך להודיע מראש, הרב מקבל כל אחד וזה לא עולה כסף.”
שמחתי מאד בפנים, ואז איתן שאל אותי “אתה רוצה שאראה לך את בית הספר?” “כן” עניתי.
בדרך ראינו את ישי. הוא שאל את איתן “מי זה הילד הזה?” אז איתן השיב לו “זה גלעד”.
ישי התעניין ושאל אותי שאלות דומות לשאלותיו של איתן.
לאחר מכן הוא אמר “ברוך הבא גלעד” והלך להניח את התיק בכיתה.
בסוף היום הלימודים שאלתי את הורי אם אני יכול ללכת לשיעור של הרב, הם הסכימו שאלך ויחד עם איתן הגענו לשיעור ופגשנו שם את כל חברינו לכיתה: ישי היה שם, טל הגיע ועוד הרבה חברים.
חזרתי מרוצה מאד ואז אמא שלי שאלה: “נו, איך היה היום הראשון בבית הספר?” אמרתי “ממש כיף!!” והוספתי “החששות שלי היו ממש לא מוצדקות, הם קיבלו אותי כמו שאני” ואז אמא אמרה “זה נקרא ‘הווה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות’.”
