הכול התחיל ביום הראשון לכיתה ד’. כולנו שמחנו, התרגשנו אבל גם חששנו לקראת תחילת השנה, חוץ מילדה אחת שלא היה בטוח מה עולה במוחה ברגעים האלו. לילדה הזאת קוראים רותם ובגללה הכול התחיל.
רותם תמיד לבושה אותו הדבר: חולצה ורודה עם חצאית ג’ינס, קוקו גבוה וסרט מנצנץ. רותם הייתה ילדה מקובלת מאוד ותמיד רציתי להיות חברה שלה, אבל זה לא קרה, זה לא שהיא לא מחבבת אותי (לפחות כך ניראה) זה רק שאנחנו ידידות פחות או יותר.
יום למחרת, כשהגעתי לבית הספר רותם לא הייתה שם וזה מוזר, כי תמיד כשהיא לא באה כולם מורידים הילוך, אבל זה לא היה כך. כולם צחקו ורק אני, עמדתי מהצד ולא הבנתי על מה המהומה. ואז הבנתי! דני הראה לי סרטון של רותם, שרה ורוקדת מול המראה. כל כך התחשק לי לצחוק, אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא בסדר. הרי למדנו כמה פעמים בכיתה, שאין להלבין פני חבר ברבים. מחשבות רבות צצו בראשי והבנתי שכנראה רותם שלחה את הסרטון הזה בטעות ובגלל זה לא רצתה לבוא לבית הספר ואני הבנתי אותה, גם אני לא הייתי רוצה לבוא.
בסוף יום הלימודים חשבתי אולי כדאי לי ללכת לרותם או רק לקיים איתה שיחה בטלפון או לא לעשות כלום או שהכי כדאי לי ללכת עם כולם, עם כל הכיתה וגם לצחוק על רותם. לא ידעתי מה לעשות, ראשי כאב, אבל בסוף ניסיתי להתקשר. אם היא תענה יופי ואם לא… אראה מה אני אעשה. אבל לפני שהתחלתי לחשוב היא ענתה “היי” היא אמרה בקול שקט ולא ידעתי מה לומר.
עניתי לה גם “היי” ומיד לאחר מכן שאלתי לשלומה. היא אמרה שהכול בסדר והתחילה לבכות. “הכול לא בסדר, אני לא יודעת איך זה התפרסם, אני לא יודעת מה קרה” היא אמרה בבכי רב. ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי לה שהיא יכולה לבוא מחר לבית הספר כי ביום הראשון הם יצחקו, ביום השני הם יצחקו פחות וביום השלישי זה כבר לא יהיה כזה מצחיק. היא הסכימה לבוא לבית הספר, אבל רק אם אני אהיה לידה. “אין שום בעיה” עניתי וניתקתי את הטלפון.
ידעתי שהמעשה שלי הוא מעשה נכון, אבל אינני ידעתי מה יהיה מחר. למחרת חיכיתי ליד השער כדי שרותם לא תהיה לבד כשהיא תגיע. וכאשר הגיעה, חייכתי אליה. כל ילדי הכיתה הצביעו עלינו וצחקו. התעלמתי מהמבטים וצעקתי עליהם: “דיי, בבקשה תפסיקו”. אבל זה לא עזר רותם ואני רצנו לכיתה ובמזל המורה קרן הייתה בכיתה וצעקה: “מה קורה כאן, שבו כולכם ומיד.” כולם התיישבו במקומותיהם. המורה דרשה הסבר מכל הכיתה ורק אני הצבעתי. המורה נתנה לי את רשות הדיבור וסיפרתי את כל מה שקרה. המורה כעסה מאוד על תלמידי הכיתה ושיבחה אותי על כך שעזרתי לרותם. המורה הענישה את כל ילדי הכיתה שלא יהיו להם הפסקות לשבוע וכל פעם היא תיתן להם משימה אחרת לבצע. בהתחלה הם כעסו ומיד לאחר מכן הבינו שזה מגיע להם. כל הכיתה ביקשה סליחה ואני ידעתי שהסליחה שלהם היא מתוך הלב ויום לאחר מכן הם קנו לי ולרותם דובי ענק עם מלא שוקולדים. שמחתי וגם רותם ובגלל שהמורה הבינה שהם באמת מצטערים היא ויתרה להם על העונש ורק יומיים לא הייתה להם הפסקה ולאחר מכן הכול חזר להיות כמו שהוא ואפילו טוב יותר…
