הזיכרון הראשון של אן מתרחש בגיל חמש.
אז הייתה אחותה הגדולה בת שבע והוריה בני 35.
זה היה במוצאי שבת, השמש כבר שקעה, אך אורות העיר העתיקה של ירושלים האירו מספיק עבורם כדי לצאת ולטייל, לאחר שבת גשומה שהיו צפונים בביתם מתחת לשמיכות המחממות.
ימי שישי אמה של אן הייתה מסיימת לנקות ומתיישבת עם כוס הקפה שלה ופרוסת העוגה.
ממהרת את אן ואחותה להיכנס כבר למקלחת ולהתארגן.
“השארתי לכן בגדים בחדר”, אמרה אימא. שם חיכו להן שמלות תואמות וחגיגיות.
אביה היה מארגן את הבית לכבוד שבת, מכין את הנרות ועורך את השולחן.
הייתה ילדות פשוטה ושמחה.
עד שהכל נהרס באותו יום שבת וכבר בארוחת השישי היה רמז לבאות.
הגשם לא הפסיק אף לשנייה. ברקים ורעמים נשמעו מכל עבר ופחד אחז באן.
בשבת בבוקר אן התעוררה ועדיין תחושה לא נעימה ליוותה אותה. אבל היא החליטה להתעלם.
היא ירדה מהמיטה ורצה היישר לזרועות אמה ולחיבוק הבוקר. אן ואחותה שחקו
בתחרות הריקודים. “נו אמא, מי רוקדת יותר יפה?” אמרו.
כשאבא הגיע מבית הכנסת אן בהתרגשות פתחה לאביה את הדלת וחבקה אותו חזק.
לאן ואביה היה קשר מיוחד, קשר שכל אב וילדה היו רוצים.
הוריה הבטיחו שבמוצאי השבת ילכו לבקר את סבתה.
אן לא אהבה לצאת בימים גשומים, לעומת אחותה שהתרגשה מהרעיון.
עם רדת החשכה וצאת השבת אן ומשפחתה יצאו מביתם לכיוון הרכב.
ובדיוק באותו הרגע, בדרכם אל החנייה החל לרדת מבול שהפתיע אותם ותפס אותם לא
מוכנים. הם הגיעו אל הרכב מתנשפים ורטובים עד לשד עצמותם והחליטו בכל זאת להמשיך בתוכנית לבקר את סבתם.
על אף מחאותיה של אן שרצתה לחזור לשוב הבייתה. ליבה של אן דפק ללא הרף
והחשש לא עזב את אן ממשהו רע שעומד להתרחש.
ברקים ורעמים הכו ללא הפסקה.
הוריה של אן מרוב הלחץ והמהירות שכחו לחגור את עצמם לעומת אן ואחותה שחגרו מייד כמו שחינכו אותן הוריהם.
הם החלו בנסיעה על הכביש הרטוב והחלקלק כשלפתע הגיחה בפתאומיות מכונית במהירות גבוהה ואביה של אן ניסה לבלום את הרכב אך ללא הצלחה.
לרוע המזל המכונית התהפכה על הכביש. הוריה נהרגו במקום. אן ואחותה הובהלו לבית החולים שבירושלים.
אן זוכרת מסך שחור לנגד עיניה, ריחות שרופים ורעשים של סירנות.
היא התעוררה לצפצופי מכונות בית החולים והדבר הראשון שפגשו עיניה היו עיניו הטובות של הרופא שבישר לה על האסון שפקד אותה.
היא נותרה יתומה. הוריה נהרגו בתאונה הקשה שקרתה לפני מספר שעות והיא ואחותה ניצלו הודות לחגורת הבטיחות שחגרו. אן חשבה שהיא חולמת, היא לא רצתה לשמוע את דברי הרופא. עצמה את עיניה חזק ואטמה אוזנייה.
הרופא לא ידע את נפשו מרוב צער ורכן לחבק את אן.
אחותה רצה אל מיטתה של אן ויחד הן בכו במשך שעות ארוכות והרגישו שעולמן חרב עליהן.
לאחר אשפוז ממושך בבית החולים ועם המון חששות בליבם של אן ואחותה .”היכן יגורו”? “מה יעלה בגורלן?”
אן ואחותה שוחררו מבית החולים ומיד בשער היציאה פגשו בזוג עיינים טובות. היה זה רופא ואשתו שחיבקו אותן חזק והודיעו להן שהם אימצו את אן ואחותה. החדרים מוכנים, מחכים רק לבואן.
מה שהם לא גילו, שהיה זה הרופא שמיהר באותו ערב גשום לניתוח חירום והוא היה הנהג ברכב הפוגע באותו ערב נורא.
