דמעות של אושר

כתבה: עדי מימראן

כיתה: ה’2

דמעות של אושר

קוראים לי טליה ואני גרה בתל-אביב. אימי רות, מורה להיסטוריה ואבי יוסף, טייס. בכל מדינה אליה טס, הוא קונה לנו לפחות שש מתנות. כל שבוע יש לו שלוש טיסות. הוא חוזר הבייתה בערך כל שבועיים ואני מחכה לו בדלת פתוחה בקוצר רוח, לו ולמתנות. בביקור האחרון שלו אבא הביא לי פסלון של חתול מתאילנד, בובה של פיל מהודו וכפכפי עץ מהולנד. לאחר יומיים הוא טס לשבועיים נוספים. לאחר שבועיים הוא חזר קצת עייף ואני התבאסתי נורא שלא אוכל להיות אתו הרבה זמן ולא אוכל לצאת אתו לבילוי הקבוע שלנו בקניון. לאחר יומיים הוא טס בלי שביליתי אתו כלל, אפילו לא דקה אחת. כעבור שבועיים חיכיתי לאבא כרגיל בפתח הבית. אבא בדרך כלל מגיע בין ארבע לארבע וחצי. חיכיתי בפתח הבית עד השעה חמש, ואבא עדיין לא הגיע, בקשתי מאימי שתתקשר אליו והוא לא ענה. “איפה אבא?!” שאלתי את עצמי בפחד. פתאום שמעתי צעדים, הלב שלי התחיל לפעום, “יכול להיות שזה סוף סוף אבא?” שאלתי את עצמי שוב. לפתע ראיתי צל ואז רגליים ואז את כל הגוף שלו. זה היה אחי הבכור, זיו, כשפניו נראות מפוחדות נורא. “תדליקי רדיו דחוף!” הוא אמר לי, הדלקתי מהר את הרדיו על התחנה של החדשות ולפתע שמענו את השדרן אומר: “מטוס של חברת “אל-על” התרסק על יד אשדוד. שם הטייס שהטיס את המטוס באותו זמן היה “יוסף”…” אני ואחי ישבנו בחרדה מאזינים לרדיו, על סף בכי. “צוות מכבי אש מבצע בדיקה באזור, כרגע: אין ניצולים”, הוסיף השדרן. עכשיו היה הזמן בו אני ואחי התחלנו באמת לבכות. “מה עושים עכשיו?” אמרתי בזמן שאני בוכה. “איך מודיעים לאמא על זה עכשיו?” שאל אחי כשגם הוא עדיין בוכה, “לא יכול להיות שזה קרה, לא, אין מצב כזה!” אמרתי לאחי. בעוד אני ואחי מנסים להירגע, הופיעה פתאום אמא ושאלה: “מדוע אתם בוכים?” אני ואחי נותנים מבטים זה בזה, לא יודעים איך לנסח את זה בלי להלחיץ את אמא יותר מדי. “מדוע אתם בוכים?” חזרה שוב על השאלה, ואז אחי פתח את פיו ואמר לה: “טליה ישבה והמתינה לאבא בקוצר רוח, ואז אני הגעתי לעברה ובקשתי ממנה לפתוח את הרדיו, על תחנת החדשות ואז השדרן אמר שהתרסק מטוס של חברת “אל-על” ושם הטייס הוא יוסף, כלומר אבא. הוא אמר שצוות של כבאי אש עושה בדיקה באזור ושכרגע אין ניצולים.” לפתע גם אמא פרצה בבכי (זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אימי בוכה). פתאום צלצל הטלפון של אמא, “מספר לא מזוהה” היה כתוב. חששנו נורא. אמא ענתה ושמעה קול מוכר שאמר: “רות? זה אני יוסף” אימי פרצה בבכי, אבל לא בכי של עצב, אלא בכי של התרגשות ושמחה. אבי המשיך לדבר: “אני בסדר, מעט נפגעתי, אבל עכשיו אני בבית חולים, ומטפלים בי כאן מצוין ואני מרגיש הרבה יותר טוב. סביר להניח שבעוד יומיים אני אחזור הבייתה” אמר אבא וניתק את השיחה. כעבור יומיים, אני כהרגלי מחכה לאבי בפתח הבית. לפתע אני שומעת צעדים ואז את… אבא! איזה התרגשות! רצתי אליו וקפצתי עליו, והנה, אני מרגישה משהו פרוותי, אני מסתכלת ומה אני רואה? גור חתולים קטן וחמוד ישן בזרועותיו של אבא. אבא הסביר לי שלגור קוראים מיצי ושהוא הציל אותו מהשריפה שנוצרה בעקבות ההתרסקות. “זו המתנה שלי הפעם בתי” הוא אמר לי…